ששירת בצבא במלחמה האחרונה כ- 6 וחצי שנה ועלה לדרגת מיג'ור.
בשנת תרצ"א אחרי שעבר את גיל השבעים עזב את תל-אביב ועבר לגור ברחובות.
מרגלית מיוחס
נולדה ברוזינוי, פלך גרודנה, רוסיה, ג' תשרי תרל''ג (1873), לאביה ר' יחיאל מיכל פינס ולאמה חיה צפורה בת הגביר, העסקן והנדיב ר' שמריה לוריא ממוהילוב, שהיה חתנו של רבי הלל ריבלין, ממיסדיו ומראשיו של הישוב האשכנזי בירושלים, וגם הוא עצמו פעל רבות לטובת הישוב בשנות שבתו בירושלים בעת שלטון אברהים פחה ממצרים.
בתרל"ט עלה אביה ארצה לנהל את פעולת קרן מנוטיפיורי , בהיותו מפורסם כהוגה וסופר וחובבציון פעיל עוד בגולה. בתרמ"ב העלה אליו את אשתו ובנותיו והן באו יחד עם חבורת עולים מ"קבוצת הביאליסטוקאים" מחדשי הישוב בפתח-תקוה, שהקימו את מעונותיהם בכפר יהודיה, וגם משפחת פינס גרה כאן שנים אחדות, ואח"כ חזרה לירושלים.
בתר"ן נישאה ליוסף מיוחס , המורה, הסופר והעסקן הידוע, בן למשפחה ספרדית אצילה, מושרשת בארץ קרוב ל-300 שנה. הסתגלה במהרה לאורח-החיים במשפחה הספרדית ולמדה את השפה האיספניולית, שפת הדיבור של חמותה וגיסותיה. ילדה וגידלה עשר בנות והיתה עוזרת נאמנה ומעודדת לבעלה בקשי החיים בהחזקת משפחה גדולה, שיוכל להתמסר בלי הפרעות לעבודתו החינוכית, הספרותית והצבורית. משנישאו בנותיה התמסרה לפעילות לטובת הצבור. בתרע"ג יסדה את בית-הספר למלאכה לבנות ישראל בירושלים (בעזרתו הרבה של בעלה בהשגת תומכים ובתעמולה), בו נתחנכו בנות הישוב הישן, שהוריהן סירבו לשלחן לבית-ספר, ובמלחמת-העולם הראשונה הציל מוסד זה בנות עוני רבות מתקלות המלחמה. שקדה ועמלה למען גידול המוסד וביסוסו, ומשנמצא לו תומך עשיר שהבטיח את קיומו התמסרה לפעולה ב"עזרת נשים'' שיסדו אמה ואחותה איטה ילין, והיתה חברה פעילה בועד. בשנותיה האחרונות פעלה רבות לטובת "בית העולים" מיסודה של לשכת "בני ברית"' השתדלה להשיג בשבילו את הרהיטים והשגיחה בקביעות על סדרי השרות וההספקה בו, ואף בימי מחלתה המדכאת (סרטן) הוסיפה לשקוד על טובת מוסד זה.
נפטרה בירושלים, אור ליום כ"ב אלול תש"א. בנותיה : רחל אשת ד"ר אריה פייגנבוים, ירושלים, שולמית אשת המנוח שמואל ד. סורסקי מחיפה, יעל אשת המנוח ויקטור לוי, מהמזכירות הראשית, שנהרג בהפצצת בנין מלון "המלך דוד" בירושלים), חנה אשת אברהם פולני מת"א וידידה אשת ד"ר וילהלם פלזנטהל.
אברהם ברוך מני
נולד בחברון, בשנת תרט"ו (1855), זמן מועט אחרי שעלו הוריו מבגדאד, בנו השלישי של הרב החסיד המקובל ר' אליהו מני, רבה של חברון.
שקד על התורה יומם ולילה מנעוריו, והיה מסתתר במרתפים אפלים ומעופשים וממשיך להגות בלימודיו, לבל יפריעוהו בקריאות אל השלחן לסעודה. הצטיין בתפיסה ובזכרון להפליא והגיע לבקיאות עצומה בכל חדרי התורה בנגלה ובנסתר, ולמרות גילו הצעיר לא היו נמנעים זקני החכמים לשאול לדעתו בעניני התורה שהתקשו או שהתווכחו בהם, ולפי דעת מביני דבר היה עתיד לעלות בתורה ובחכמה אף על אביו.
שקידתו העצומה בתנאים הנ"ל חתרה תחת בריאותו ולפקודת הרופאים נסע מצרימה לשם הבראה. שם הכירו הרבנים את מעלותיו ולמרות גילו הצעיר הציעו לו כהונת רבנות במצרים, אך הוא דחה את ההצעות כי לא רצה לעזוב את ארץ-ישראל ואת אביו.
בהיותו באלכסנדריה הוציא בשנת תר"מ, בדפוס פרג' חיים מזרחי, את הספר "גיא חזיון" לר' אברהם יגל, בצירוף הערות וציון המקורות. בראש הספר הדפיס את הקינה שנשא על מות הראשון-לציון רבי אברהם אשכנזי , בה נתגלתה בקיאותו הרבה בכל מכמני השפה העברית.
השאיר אחריו בכתב-יד ספר חידושי תורה בשם "גולת מים", וקונטרסו "ברוך מבנים" נדפס בתוך הספר "זכרונות אליהו" של אביו. נפטר באלכסנדריה של מצרים, בגיל 27 שנה, ו' אלול תרמ"א.
באותו זמן היה אביו בדמשק, בהשתדלו לגאול את המצודה שליד מערת המכפלה ולבנות בה בית-כנסת. שום אדם לא מלאו לבו לבשרו את הבשורה הרעה על מות בנו, עד שגדולי היהודים והשרים בדמשק נאספו יחד, נכנסו בדממה לחדרו והתישבו לפניו על הקרקע, ואז הבין את דבר האסון ופרץ בבכי.