ליאון שטיין מצרפת ועזר לו בכספו להקים את בית-החרושת למיכאניקה ביפו.
ביפו התמסר לעזרה לחולים עניים ולא פעם אף עזר להם בכספו לרכישת הרפואות ומזון מבריא. כן עסק בצרכי צבור כחבר פעיל ב"בני ברית" וגם ב''בני משה", שבמשך זמן-מה היה נשיאם. תודות ליזמתו ולעזרתו המסורה נוסד והתקיים בית-החולים היהודי "שער ציון"' שהוא עמד בראשו, אך לא הסתפק במשכורת הדלה שקיבל כמנהל בית-החולים, אלא המשיך לעסוק ב"פראקטיקה פרטית", בעזרה רפואית וכספית לחולים עניים. ביחוד רבה עבודתו בעת "בהלת הירידה" אחרי העליה הגדולה של "תקופת טיומקין". הוא שקד אז הרבה להצלת בריאותם של נפגעי המשבר ואף להציל את ילדיהם מלשוטט ברחובות באפס מעשה ולימוד. ביזמתו נוסדו אז בתיהספר העבריים לבנים ולבנות והוא השיג להם תמיכה מהיהודים שבחו"ל, ולשם השגת עזרה אף מחברת כי"ח יסד ביפו סניף של חברה זו ועמד בראשו. ביזמתו ובעזרתו הכספית נוסד עתון לילדים בעברית, "עולם קטן", שיצא כהוספה ל"הצבי". אף לחינוך הפעוטות דאג ולפי הצעתו יסדה אחותו את גן-הילדים העברי הראשון ביפו. כן יסד ועד להוצאת המלון הגדול של אליעזר בן-יהודה, עמד בראשו והשקיע עבודה רבה בהוצאת החוברות הראשונות (לפני שהוצאת לאנגנ שיידט מברלין נטלה עליה את הוצאת המלון). ועל כל אלה שקד תמיד לעזור לכושלים ולנצרכים אף "מחוץ למקצוע".
כעשר שנים עבד בבית-החולים ביפו, וכשפרצה מחלוקת בעדה היהודית והוא שנא להיות אז בקרבת המחלוקת, נעתר לבקשת אנשי פתח-תקוה ובמשך שלש שנים היה רופא המושבה, אך פעמים בשבוע היה רוכב ליפו לטפל בחוליו העניים.
בתקופת שרותו בפתח-תקוה הוזמן פעם אל חולה בכפר ערבי שבסביבה וגילה שם את מגפת החולירע. מיד הודיע לשלטונות הבריאות ביפו ולועד המושבה, ותודות להסגר ולשאר אמצעי-ההשתמרות החמורים שהופעלו לפי הוראותיו ובהשגחתו פסחה המגפה על המושבה ואף נפש אחת לא מתה בה. כשמצא במישהו את סימני המחלה, היה מסתיר את הדיאגנוזה האמתית ממנו וממשפחתו, לבל תחמיר הבהלה את מצבו של החולה ותפריע את ריפויו, אך את אמצעי הריפוי וההשתמרות הנהיג לפי המצב האמתי של החולה.
כשחזר ליפו, השתקע בנוה-שלום כרופא פרטי. ידידיו שידלוהו שיתישב בשכונה החדשה תל-אביב, אך הוא סירב להתרחק ממקום מגורי "לקוחותיו" העניים, "שאין להם להוצאות הדיליז'אנס לנסוע אליו לשכונה הרחוקה" ונשאר בנוה-שלום.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה גויס לשרת כרופא צבאי בבית-חולים צבאי בירושלים. שם פגעה בו מחלת טיפוס הבהרות והוא נפטר בירושלים ביום ט"ז ניסן תרע"ו (28.4.1916). בנו ישראל הוא מהנדס ברמת-גן ובתו רחל היא אשת הפרדסן גלמן בפתח-תקוה.
הרב אליהו לנדא
נולד בירושלים, כ"ד תמוז תרל"ג (1873), לאביו הרב ר' אלעזר , שהיה דור רביעי להגאון ר' אליהו מווילנה ועלה ארצה בהיותו למעלה מבן 50 לקיים את צוואת הגאון לצאצאיו לעלות לארץ הקודש, ולאמו בתיה בריינה בת הרב זאב וולפינזון , מצאצאי רביסעדיה משקלוב, תלמיד הגר"א ומראשוני העולים האשכנזים-הפרושים, והיא היתה אשה יודעת תורה ושוקדת על קיום מצוות.
בעודו ילד נתיתם מאביו ונתחנך על-ידי אבי אמו. למד בחדר ובישיבות "עץ חיים", "אהל משה", "תורת חיים", ובעת למודו ב"עץ חיים" השתתף ביסוד חברה לגמילות חסדים בשם "עושי חסד".
משנשא לאשה את אסתר בת הרב משה זילברמן החל לעסוק בהוצאת ספרים, בעיקר ספרי הגר"א ותלמידיו, ובמשך 50 שנה הוציא למעלה מ-50 ספרים. הוא הוציא את ספר התנ"ך בסידור ובהדפסה בידים עבריות, לבל יזקקו היהודים לתנ"ך שהוציא המיסיון, והשקיע הרבה עבודה וידיעה בהוצאה זו שהתנ"ך יהיה מדויק בתכלית הדיוק, ובעד עבודה זו העניק לו הגרי"מ חרל"פ את התואר "גואל התנ"ך". בעזרת החברה "למען ציון" יסד בית-חרושת לעשית "אמהות" (מאטריצות) הראשון בארץ, כדי לאפשר הדפסת ספר במהדורות נוספות על פי הסידור הראשון ורכש אמהות של הרבה ספרים חשובים בנגלה ובנסתר. היה במשך שנים מנהל ומזכיר כולל הפרושים סלונים בירושלים ובהשתדלותו נקנתה בשכונת "ביתישראל" חצר בת עשר דירות לטובת עניי הכולל.
בקיץ תרס"ד נסע לווילנה להשתטח על קבר