חזרה מהאסירים אישורים בכתב על קבלת הכספים והודעות קצרות למשפחותיהם.
ארבע בנותיו השתרשו בארץ, והן רוחמה גולד שטיין-גרשוני, פנינה אשת השופט ירמיהו צוקרמן , שולמית אשת משה בונשטיין סגן מפקח בתי הדואר במחוז לוד, וחוה אשת אברהם דיאמנט .
נסים בכור אלחדף
נולד באי רודוס, בשנת תרי"ז (1857), לאביו פרחיה , ממשפחה אצילה מיוצאי ספרד, סוחר ובעל ספינות שהובילו מטענים ונוסעים בין איי הים האיגאי, ולאמו ג'מילה. לשמו הוסיף אביו את התואר בכור , בתקוה שאחריו יוולדו לו עוד בנים. אך בהיות נסים בן שנה וחצי ואמו בת 18 אבד האב בספינתו בסערה, ומאז נשארה אמו עגונה והקדישה את חייה לגידולו ולחינוכו של בנה יחידה, ולאחר כמה שנים החליטה לחסל את שארית הרכוש ולעלות לירושלים.
ב-1869, כשהילד נסים היה בן 12, בא עם אמו לירושלים. אז התהלך בירושלים קארל נטר , שעלה ארצה מצרפת ונשא בלבו את החלום לכונן ביתספר חקלאי ואת הדאגה למצוא לו תלמידים. בלכתו ברחוב הופתע ממראה פניו הפקחיים של הילד. נגש אליו ושאל אותו, אם ירצה ללכת אתו ללמוד בביתספר מחוץ לעיר. הילד אמר, שצריך לשאול את פי אמו ושניהם יחד הלכו אליה. ומיד הסכימה.
במקוה ישראל היה התלמיד הראשון בעת שביתהספר עוד לא היה ובזמן הראשון היה גר עם המנהל המיסד בבור, שחפרו בשממת החולות להסתתר בו מפני להט השמש. בינתים נמצאו עוד תלמידים, הוקמו בנינים והחלו הלימוד והעבודה. לאחר שתי שנות לימוד לקחהו נטר עמו לצרפת להשתלם בביתספר גבוה לחקלאות, ואח"כ עבר נסים לניצה והתמחה בגידול פרחים, וכשחזר ארצה פנה אף כאן לעבודה חקלאית.
נתקבל לעבודה בתור גנן אצל הבארון פון אוסטינוב, אציל בלטי-רוסי, שלא יכול לשאת את משטר הדיכוי הצארי ברוסיה והשתקע במושבה הגרמנית ביפו, ובהיותו איש אמיד וחובב אמנות ויופי הזמין את נסים אלחדף שיסע לו גן של אילנות ופרחים ויטפל בו. בעשר שנים עבד אצל הבארון הבלטי ויצר לו גן-פרחים יפה למופת, דוגמת הגנים שבדרום צרפת. וכשבא הבארון רוטשילד לביקורו הראשון בארץ וביקר אצל הבארון הבלטי הזה, השתאה למראה הגן הבולט ביפיו מתוך שממון הסביבה. וכשהציג המארח לפניו את הגנן היהודי ושני עוזריו הצעירים (בני דודיו, אברהם אלחדף ויצחק חסון, אף הם מבוגרי מקוה ישראל), הציע לו הבארון רוטשילד משרה אצלו כמנהל הנטיעות והעבודה החקלאית במושבות העבריות.
ב-1886 החל לשרת במשרה זו בפתח-תקוה ולקח שמה את אשתו חנה ואת בנו בכורו פרחיה . אח"כ עבר לראשון לציון וניהל שם את נטיעת הכרמים הראשונים. וכשביקר הבארון רוטשילד בראש פינה ויזם לנטוע גני פרחים לתעשית בושם שיעלה בטיבו על תוצרת צרפת, שלח אותו ליסוד המעלה לנטוע שם את גני הפרחים. ואכן הצליחו הנטיעות וגם תוצרת הבושם זכתה לתהילה אף בצרפת (תודות למומחיותו של החימאי ברודצ'ינר) , אך מבחינה עסקית לא יכול המפעל להתקיים בשל קשיי ההובלה וכשחיסל הבארון את המפעל ופקידיו קיבלו פיצויים והתפזרו בארץ, ומקצתם אף יצאו לארצות אחרות, סירב נסים אלחדף לעזוב את יסוד המעלה. הוא קיבל בתור פיצוי משק חקלאי במושבת ונשאר לעבוד בו.
ביסוד המעלה סבל רבות מעינויי הקדחת, כמו שאר המתישבים, אך במקום לברוח מהמקום נתן את דעתו להלחם במחלה. לשם כך השתתף ביסוד חברת לינת הצדק (בשנת תרנ"א), ומאתר שהקדחת לא תקפה את כל התושבים בבת-אחת, נוצרה על-ידי חברה זו כעין תורנות-חילופין: הבריאים לנו בבתי החולים וטיפלו בהם, וכך היה לכל אחד חלק גם ביסורי המחלה וגם במצות טיפול בחולים. כן היה ביתו פתוח לאורחים והיה מכובד בכל הסביבה, בין היהודים והערבים כאחד.
הוצעו לו הצעות שונות לעבור למשרה נוחה יותר בארץ ומחוצה לה, אך הוא דבק באדמתו ביסוד המעלה והגה את התקוה, שבניו יחזרו אליו ויטו שכם אתו לפיתוח הכפר ולהבראתו. בינתים נשא בגבורה את יסורי הקדחת, שפקדה אותו בתכיפות והתישה את כוחותיו. בטבת תרס"ג נפטרה אמו ממחלת שחור-השתן, ולאחר שנים אחדות גברה מחלה זו גם עליו, ובשנתו ה-55 הפילתו למשכב לשלשה ימים והוא נפטר בראש פנה ביום י"ג תשרי תרע''ג.
שלמה שניאור זלמן בנדל
נולד בעיר באקאו, רומניה, ב' שבט תרכ"ד (1864), לאביו ר' צבי, בר-אורין, בעל אחוזה עשיר, מגזע דוד המלך לפי מסורת המשפחה, ולאמו אסתר