אגודת הסטודנטים הלאומיים "קדימה" ונאם אף בעברית. הוא השתתף גם בתנועה המהפכנית של הסטודנטים והשפיע על ידידיו הרוסיים שיתיחסו באהדה ליהודים ולציונות. כסטודנט השתתף בועידת מינסק בשנת 1902 ובתור ציר בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון. ב-1903 נסע בשליחות יהודי חארקוב לקישינוב לארגן את העזרה לנפגעי הפרעות. באותה שנה גמר את האוניברסיטה כרופא מוסמך ונתמנה מטעם הזמסטבו לרופא בעיר מירגורוד שבפלך פולטאבה. שם כיבדוהו אנשי האינטליגנציה הרוסית בגלל הופעתו כיהודי גאה וגם בפלך ההוא פיתח עבודה ציונית ענפה.
ב-1905 גויס לצבא כרופא ובעת מלחמת רוסיהיאפאן שרת כרופא צבאי במורח הרחוק, בחאבארובסק, וגם שם ניהל תעמולה ציונית בין היהודים ובין קציני הצבא הרוסי... כשנגמרה המלחמה ב-1906 הורשה לחזור הביתה לבדו במסע סיבוב מוולאדיבוסטוק באניות ודרך ארץ-ישראל. בביקורו כאן ראה את העזובה הרבה בשטח הרפואי והחליט להקדיש את עצמו לשפר את הבריאות והריפוי בארץ-ישראל, ביחוד על-ידי הקמת מכון פאסטר.
כשחזר לחארקוב נתמנה לאסיסטנט באוניברסיטה ואח"כ גם לאסיסטנט במכון פאסטר החארקובי, ואת עבודתו זו ראה כהכנה והכשרה לעבודה בארץישראל. המשיך בעבודה ציונית כמורשה לנגב-רוסיה.
ב-1912 נשלח מטעם הסתדרות הרופאים שבחארקוב למסע מחקר והשתלמות בחו"ל, ומתוך כוונה להכין את עצמו לפעולה רפואית למען ארץ-ישראל בחר לו לנסוע להשתלם במכון המפורסם למחלות טרופיות בהאמבורג. משם בא ארצה והניח את היסוד למכון פאסטר, שנתמך בראשיתו על-ידי הנדיב נתן שטראוס והגיש עזרה לכל פונה אליו בלי הבדל דת וגזע ולאחר כמה שנים הוסיף לו סניפים בתל-אביב ופתחתקוה (1925) ובחיפה (1926).
כשחזר לחארקוב נאסר על-ידי המשטרה הפוליטית הרוסית ב"אשמת" פעולה ציונית וישב בכלא שני חדשים וששה ימים ועמד להשלח כמגורש לסיביר, אך השלטונות הסכימו להחליף לו את הגירוש לסיביר בגירוש אל מחוץ לרוסיה, ואז עלה ארצה עם אמו, אחיו שלמה אליהו ואחותו שפרה, התישב בירושלים והחל בעבודתו במכון פאסטר.
במלחמת-העולם הראשונה היה חבר ועד החינוך והועד המפקח על בתי-הספר בירושלים, ארגן עזרה רפואית לעניי ירושלים וביחוד התמסר למלחמה במגפות, שנפוצו אז בין התושבים. גויס כרופא לצבא הטורקי והועבר לנצרת ומשם לדמשק. אחרי המלחמה חזר לירושלים ולעבודתו בשרות בריאות העם. שלטון הכיבוש הבריטי הציע לו לקבל את המכון לרשותו ולמנות אותו למנהל לכל ימי חייו במשכורת גבוהה ובתנאים מיוחדים וטובים מאד, אך הוא דחה את ההצעה, כי שאיפתו היתה ליצור מכון פאסטר בשביל המדינה היהודית... אבל המוסדות הלאומיים לא הגישו לו את העזרה הדרושה והוא נאבק קשה על קיום המכון. הוא המשיך בפעולה ציונית וצבורית, פעל למען יסוד ישובים חקלאיים עברים בסביבות ירושלים, יזם את הועידה העולמית של הרופאים היהודים, היה ממיסדי הסתדרות הרופאים בארץ, ממיסדי ועד הבריאות הראשון שליד ההנהלה הציונית בירושלים, ממיסדי הירחון "הרפואה" וממיסדי תורנות לילה לעזרה רפואית. הנהיג שיטה חדשה בהכנת נסיוביזריקות בארץ ועיבד שיטה נוחה ופשוטה לבדיקת סוגי הדם, לתועלת החשת עירוי-דם במקרים דחופים. יזם לשלוח משלחת רפואית ליהודי תימן, אך ברגע האחרון נתעכבה יציאת המשלחת על-ידי הממשלה. בשנותיו האחרונות התמסר לפעולה להשלטת השפה העברית והיה אחד היוזמים והמנהיגים באיגוד שנוסד למטרה זו. בשנתו האחרונה היה מנהל המחלקה הבקטריאולוגית בבית-החולים העירוני "הדסה" בתלאביב.
פרסם מאמרים בעתונות בשאלות רפואיות וצבוריות-כלליות, חוברות עממיות על נושאים רפואיים במקצועות שעסק בהם, הוציא וערך את "ביולטין מכון פאסטר" וחוברת מוקדשת להשלטת השפה העברית. עוד בחו''ל השתתף בכתבי-עת רפואיים בשפות לועזיות. בכתביו הרפואיים בעברית חידש ויצר הרבה מונחים מקצועיים שנתקבלו לשימוש. נפטר בתל-אביב כ"ב אייר תש"א (19.5.41).
שמואל סגל
נולד בעיר טורופץ, רוסיה, כ"ז טבת תרמ"א (31.12 1880), לאביו ר' יעקב יוסף ברנשטיין-סגל, בן-תורה ממשפחה נכבדה וחובב-ציון נלהב. למד ב"חדר" שם, ובהיותו בן עשר עלה ארצה עם אביו, שהיה ממיסדי חדרה ויחד עם חבריו ר' שניאור שניאורסון ומשה שקצר ניהל בחדרה את עניני "אגודת ריגא" של בעלי הנחלאות תושבי ריגא וסביבתה שקנו אדמה בחדרה ועדיין לא עלו אז ארצה. הנער שמואל היה מאזרחי ה"חאן" ההיסטורי, משכנם של ראשוני חדרה (על