בתקופת הגרושים של עסקני הישוב בא"י, בשנת תרע"ז, הוגלה גם הוא ע"י השלטונות הצבאיים התורכים לקושטא, בכלל שאר האנשים החשודים ומנהיגי התנועה הציונית והישוב העברי, ושם תקע אהלו עד בוא המלחמה לקצה, ירחים מעטים לאחר שביתת הנשק חור לארץ, נודע כמומחה בכל הנוגע לחוקי קרקעות וירושות. בגלל בקיאותו המקצועית שמש תקופה ידועה בתור בוחן רשמי את עורכי הדין הזרים. זמן מה לאחר כבוש הארץ הצטרף לחברו העו"ד מר תופיק עדס, ואתו יחד ממשיך לכהן בתפקידו כעו"ד ותיק ובעל שם טוב. כיום הנהו מהשופטים היהודים המועטים ששרדו בארצנו מימי שלטון התורכים, משפחתו ידועה בתולדותינו ביחוסה ובאצילותה. כמה מקרוביו היו פרופסורים למטמטיקה וכלכלה בביה"ס הגבוה למקצועות הללו בקושטא. אחיו מנחם הצטיין אף הוא כרופא מובהק. מראשוני השושלת הזאת יזכרו: משה אמון, שהיה יועצו של השולטן סלימאן המפואר ורופא החצר, בן לויתו של השולטן הנ"ל במסעיו, בימי שלום ובימי מלחמה: יוסף אמון, רופאו של השולטן סלים הראשון, משה אמון השני ועוד.
משה שמואל ראב (בן-עזר)
נולד בכפר סנט-אישטוואן, במערבה של הונגריה, כ"ב סיון תרכ"ב (1862), לאבין ר' אלעזר ראב, תלמיד חכם, חוכר אחוזה וחקלאי מצטיין ומכובד על הבריות, מראשוני חובבי ציון בהונגריה וגבאי של חברת ישוב ארץ-ישראל מיסודו של הרב צבי קאלישר. את חינוכו ולימודו הראשון בקריאה עברית ובתורה קיבל בבית אביו, בית יהודי יחיד בכפר, מפי בן-דודו הבחור יהושע שטאמפר שלמד את אחיו הקשיש יהודה, ובהיות תלמידו זה בן שבע, בתרכ"ט, עזב המורה הצעיר את הבית והלך ברגל עד ירושלים, ואח"כ השתתף ביסוד פתח-תקוה. המשיך ללמוד ב"חדר" ובבית-ספר עממי בעיירה סמוכה שהיה בה ישוב יהודי ובשנתו השלש-עשרה, בתרל"ה, עלה ארצה עם משפחתו והתישבו תחילה בירושלים. כאן למד ב"חדר" של ר' יעקב צוובנר . יצא עם הוריו כשיסדו את המושבה פתח-תקוה, חזר לירושלים ולמד שנים אחדות בישיבת הרב יוסף חיים זוננפלד והיה מתלמידיו המובהקים.
באותן השנים עברו תלאות רבות וקשות על אביו ואחיו בחבלי-בראשית של פתח-תקוה, עד שחזרו זמנית ירושלימה.
בתר"מ נשא לאשה את מרים בת ר' שמעון פיבל גנזבורג מעולי להישן בירושלים.
זמן-מה אחרי נשואיו, כשנתחדש הישוב בפתחתקוה יצא, ברצונו ובמצות אביו, אל העבודה ואל הנחלה. התמחה ליד אחיו יהודה בעבודה עם ה"ביאליסטוקאים". היה בין הראשונים שמרדו בסדר הקלוקל של דירה בכפר יהודיה ועבודה בפתח-תקוה במרחק שעתיים הליכה, ונכנס לעבוד אצל הרב אריה ליב פרומקין, מנהל משק לחמן וחלוץ הישוב במקומה הקבוע של פתח-תקוה- פיתח משק מגוון למופת, בפלחה, במטעים (גפנים, שקדים, עצי-הדר) ובשאר הענפים וחינך את ששת בניו ושלש בנותיו לעבודה ולדבקות בארץ האבות. שקד תמיד על חיזוק מעמד העבודה העברית במשקו ובמושבה בכלל. היה במשך שנים רבות חבר ועד המושבה, חבר ועד ספר האחוזה של המושבה, עד למסירת ספרי האחוזה לידי הממשלה ב-1926, גבאי בבית-הכנסת הגדול "בית יעקב" ובחברה קדישא, מראשוני חברי "פרדס", ממיסדי מושב זקנים וכיום גבאי ועסקן פעיל בו. שקד על פיתוח המושבה ועזר בעצה ובהדרכה לכל פונה אליו. פעל למען חינוך דתי משוכלל במושבה, ובהיותו חבר ועד ההורים של ביה"ס "נצח ישראל'' התקשר עם ר' יעקב רוזנהיים מפראנקפורט ע"מ, מראשי ועד התומכים במוסד, בדבר העלאת המוסד מ"חדר" מתוקן לבי"ס דתי מודרני.
במלחמת-העולם הראשונה, כשהשלטון הטורקי רדף ודיכא כל גילוי של עצמאות יהודית, נענה לבקשת ראש הועד, מר זבלודוביץ, והסתיר את ספרי-האחוזה