דבורה כהנוביץ
נולדה בעיירה בוגורודסק (פלך מוסקבה), ט"ו אדר תרמ"ב (1882), לאביה ר' אריה אלטשולר, מגזע רבנים במשך דורות (לפי מסורת המשפחה היו אבותיה ממיסדי בית-הכנסת ההיסטורי "אלטניישול" בפראג והיה להם כתב-יוחסין שהם משבט יהודה), בןתורה מחסידי חב"ד, ולאמה שיינה בת ר' דוב ארסט מגורקי שבפלך מוהילב, שהתנדב אחרי נשואיו לעבוד 25 שנה בצבא ניקולאי הראשון כדי לפדות את אחיו הצעיר זלמן שנחטף לצבא, ובכך קנה לו ולדורותיו את "זכות הישיבה" מחוץ ל"תחום המושב" והתישב בבוגורודסק. שם, בלב רוסיה, גדלה דבורה ולמדה בבית-ספר עממי רוסי ובבית קיבלה חינוך יהודי. בעת "גירוש מוסקבה" הוכרחו הוריה לעבור להומל (כי אביה היה רק חתנו של בעל "זכות ישיבה"), שם נתיתמה מאמה.
בת 18 נתארסה ליל"ג כהנוביץ, שהיה כבר פעיל מאד בעבודה הציונית לכל ענפיה בהומל. ידידיו חששו, שבגלל אירוסיו ונשואיו יזניח את העבודה הציונית, ואחד מקרוביו ומידידיו, הפדגוג יצחק אלטרמן, אף הביע את החשש בפליטון קטן שפורסם ב"השבוע" של פוכס בקראקוב, בשם "שמשון ודלילה" (רמז, שהאשה גוזזת את מחלפות הגבור הלאומי ומתישה את כוחו). אך היא קיבלה על עצמה להיות כדבורה שבספר שופטים ולעזור לו בעבודתו הלאומית. ודבר זה נתן לו חומר לפיליטון-שכנגד בשם "דבורה וברק בן אבינועם".
עזרה לכל מר-נפש וקשה-יום שפנו אליה, וביחוד הגדילה לעשות בשנות מלחמת-העולם הראשונה. כשזרם הפליטים והמגורשים היהודים מפולין ומליטא הגיע להומל. איכסנה פליטים בביתה ועזרה במרץ לסידורם. פעם פיזרה את ילדיה בבתי אחרים, כדי לקחת לביתה שלשה ילדי פליטים שאמם מתה בדרך והם חלו בשנית, והחזיקתם בביתה ששה שבועות עד שהבריאו. כן הפכה אז את מטבחה הפרטי לביתתמחוי בשביל בחורי ישיבת נובוגרודק שהגיעו להומל בזרם הגירוש. גם בעת הפרעות בחורף תרפ"א, כשיהודים רבים נמלטו להומל מפני המרצחים מהעיירות הקטנות, פעלה והפעילה במרץ רב לעזרת הפליטים.
באביב תרפ"ג עלתה ארצה עם כל משפחתה. ומאז היה ביתה "תחנת מעבר" לקבלת עזרה ועצה והדרכה בשביל עולי הומל והסביבה, וכחברה ב"בנות ברית" שקדה גם לעזרת נצרכים אחרים.
בקיץ תרפ"ט ראתה ברחוב אלנבי אשה חולתרוח שהילדים מתקלסים בה. מיד התפרצה לעזרת נשים של בית-הכנסת מושב זקנים ומשכה עמה אחדות מהמתפללות במשלחת אל ועד הקהלה לדרוש מקום מחסה לחולה זו. מתוך הטיפול במקרה יחיד זה הגיעה לטיפול מעשי בבעית העזרה לחולי-רוח בכלל, יסדה אגודה רשומה לעזרת חולי-רוח, הטרידה אישים ומוסדות בדרישת עזרה למפעל. יסדה את ביתהחולים בבני-ברק, שמספר חוליו הגיע למעלה מ-120, מספר עובדיו- עלה לעשרות ותקציבו למעלה מ-600 לא"י לחודש, וכל הזמן שקדה על השגת האמצעים לקיום המוסד וניהולו. עירית תל-אביב הכירה בחשיבות המוסד והקציבה לו תמיכה שגדלה והלכה, הקרן הקיימת הקצתה לו חלקת אדמה להקמת בנינים, ואף הממשלה הכירה בנחיצותו ובתועלתו. תוך מאמצים להחזקת המוסד ולהרחבתו היה עליה לעמוד גם בקשרי מלחמה נגד מפריעים. בסוף נענתה הממשלה לדרישתה וקיבלה לרשותה את המוסד והעבירתו לבת-ים, אך היא ממשיכה בניהול האגודה לעזרת חולי-רוח שצריך להחזיקם במוסדות פרטיים, מחוסר מקום לכולם במוסד הממשלתי.
יסדה וניהלה במשך שנים אחדות מעון עממי לילדים חסרי בית בשל התפרדות הוריהם או בשל סיבות אחרות, ובסוף מסרה את המוסד, גם הוא בבני-ברק, לועד למען החייל.
לאות הוקרה לעבודתה בשני המוסדות הנ"ל רשמו אותה 2 פעמים בספר הזהב של הקה"ק וקיבלה הבעת תודה והערכה ממועצת עירית תל-אביב בנשיאותו של מ. דיזנגוף. ובמלאות לה 60 שנה נערכה מסיבה לכבודה בנשיאות הרב ד"ר דוד פראטו, רבה הראשי של רומא כיום.
יצחק גרינבוים
בן יהושע. - נולד בורשה ב-24 בנובמבר 1879. אביו היה יהודי משכיל ומהלוחמים בעד ההשכלה בפולין.
נתחנך מתחלה בעיר פלונסק, שלשם עברו הוריו לגור. למד ב"חדר", בבית ספר ממשלתי יהודי, ואח"כ בגימנסיה ממשלתית בפלוצק. עברית למד מפי מורים פרטיים.
אחרי שסיים את חוק למודיו בגימנסיה, נכנס ללמוד באוניברסיטה הורשאית - למחלקת המש