פייגה לאה לרר
נולדה באודיסה, בשנת תקפ"ג (1823), לאביה שמואל בר ממשפחת פיינשטיין. נישאה לראובן לרה שהיה סוחר בתוצרת חקלאית, קבלן צבאי בעת מלחמת רוסיהטורקיה ב-1878, ואח"כ בעל אחוזה גדולה ופורחת בכפר כריסטו-יאנובקה ליד אודיסה. ילדה לו 17 בנים ובנות, אבל רק חמשה מהם נשארו בחיים.
כשהחליט בעלה להחליף את אחוזתו שליד אודיסה בפרדס של גרמני בארץ-ישראל ולעלות ארצה עם משפחתו (תרמ"ג), ניסו הוריה וקרוביה לשדלה, שתתנגד לרצון בעלה. אז הלכה לשאול בעצתו של תלמיד חכם זקן והוא אמר לה להסכים ובשכר זה תזכה לשלשה דברים: לאריכות ימים, לבנים טובים ושלעולם לא תאזל הפרוטה מכיסה. היא הסכימה לרצון בעלה ונשאה עמו בסבל ובמחסור ובבדידות שחיו בה בנחלתם במשך שנים, עד שבעלה מכר במחירים פעוטים חלקות אדמה לשיכון לפועלי היקב שבראשון לציון, כדי שיהיו בקרבתו יהודים ל"מנין" ואז נתנה אחד מחדרי ביתה לבית תפלה.
שתי הברכות הראשונות של אותו יהודי בן-תורה נתקיימו בה במלואן, והשלישית לא תמיד, כי בשנים הראשונות בלעה הנחלה את כל כספם והכניסה אך מעט מאד, ופעם אזל אף הלחם מביתה וכמעט שנשארה המשפחה לשבת בלי פרוסת לחם ובעלה רכב ליפו להשיג חטה בהקפה וחזר ריקם. אז, בליל גשם שוטף, דפק אלמוני על הדלת ואחרי היסוסים רבים פתחה לו בפחד, והנה הוטל פנימה שק מלא חטה מבוררת לטחינה והאיש שהביא את השק נעלם באפלה ולעולם לא בא לתבוע את הפקדון. מיד הושיבה את בנותיה אל הריחיים-של-יד ואפתה לכבוד שבת. לפי דעתה היה אותו אלמוני אליהו זכור לטוב, ויש סבורים, שזה היה השומר הערבי שלא עזב אותם אפילו בעת מצוקה כשלא השיגה ידם לשלם את שכרו. כן הוכרחה פעם לשאת על זרועותיה ילד מילדיה לקבורה בראשון לציון, אחרי שחלה ונפח את נפשו מחוסר עזרה רפואית.
אחרי שנות הרעה באו שנות הטובה, כשבעלה הצליח לפתח את המשק בענפים רבים וזכה להכנסה טובה וליד הנחלה הבודדת התפתחה מושבה שלמה, נס ציונה, ובקרבתה נוסדו עוד ישובים של יהודים.
שנים אחדות גרה עם בעלה ביפו, כי הוא לא הסתפק לעת זקנה במנין שיש במושבה בשבתות, אלא רצה להתפלל בצבור בכל יום ולשמוע שיעורי תורה בביתהכנסת.
במלחמת-העולם הראשונה חזרו אל נחלתם שבכפר שם נפטר בעלה בתרע"ז, והיא האריכה ימים עד מאה ושש עשרה שנה. תמיד היתה מוכנה לעזור לסובלים ולנצרכים, לעודד לב נדכאים ולחזק את אמונת הדור הצעיר בהצלחת המפעל היהודי בארץ. זכתה לראות דור רביעי מצאצאיה, שמספרם עלה בחייה לשבעים נפש. עד יומה האחרון לא נס ליחה ולא כהו עיניה והתהלכה במושבה בקומה זקופה ובמאור פנים לכל אדם.
נפטרה בנס-ציונה, י"ז כסלו תרצ"ט.
אהרן ששון
בן אליהו בר' נחום עזריה מרדכי. נולד בבגדאד בתמוז תרל"ז (1877) .בפי יהודי בגדאד הוא ידוע בשם "מורה" ונחשב לאחד המורים הותיקים שבבגדאד שלמדו לפי שיטות מודרניות. הוא המורה הראשון שם שהחל ללמד עברית לפי השיטה "עברית בעברית". בשנים תרס"ג-תרע"ד הורה עברית ולמודי קודש בבית הספר של חברת כי"ח בבגדאד. בשנים תרע"דתרפ"ד למד בבית הספר הנקרא בשם "מכתב אל"תעאון" ואח"כ נקרא בשם ביה"ס "רחל שחמון". בשנת תרפ"ד (1924) פתח בית ספר פרטי הנקרא. בשם "פרדס הילדים" וניהל אותו עד בואו לארץ בשנת תרצ"ו (1936). בבית ספר זה היו שמונה כתות ו-13 מורים ועובדים.
משנת תרנ"ו החל מתענין בעניני הציונות ומשנת תרע"ב (1912) נהל את כל עניני הציונות בבגדאד למרות כל המכשולים החיצוניים והפנימיים שעמדו על דרכו. במשך שנים רבות עמד בראש "האגודה הציונית לארם נהרים", הפיץ שקלים וחוברות תעמולה ציוניים, השפיע על בעלי יכלת לקנות קרקעות