נשא לאשה את מרת סימקה בת הרב יוסף יהודה ליב משיוף, (שנקרא "יושע החברוני") בן הרב חיים שו"ב, השו"ב הראשון לעדת האשכנזים בירושלים. המשיך לעסוק בתורה ובחסידות ומעת פטירת אחיו הרב לוי יצחק, שהיה מנהל הכולל, נטל הוא על עצמו את השרות הזה. פעל רבות למען החזקתו וחיזוקו של הישוב בחברון והגיש עזרה להקמת הישוב של חסידי חב"ד בירושלים.
אחד מבניו, הרב שניאור זלמן סלונים , היה הרב לעדת החסידים וחבר משרד הרבנות של קהלת יפו ותל-אביב.
נפטר בחברון, ה' טבת תרע"ו.
חיים פרס
נולד בביאליסטוק, י"ב חשון תר"ד (1843) לאביו ר' ישעיה. עלה ארצה בהיותו בן שש (תר"י-1850) עם הוריו והתישבו בירושלים. למד ב"חדר" ובישיבה ואחרכך המשיך בלימוד עצמי בבית-המדרש. בעיקר הרבה ללמוד תנ"ך ודקדוק בשפה העברית ולקרוא בספרי השכלה ובספרות הקראים. היה מראשוני המשכילים בישוב הישן בירושלים, שעמלו להפיץ את אור הדעת בין החומות העתיקות תוך שמירה על המסורת וקדשי ישראל. גם אשתו מרת שרה, שעלתה ארצה בת 17, היתה משכילה; היא היתה ממשפחת ר' מנחם מנדיל מוויטבסק, מראשוניה וממנהיגיה של עלית החסידים בתקופת תלמידי הבעש"ט ושימשה בהוראה בביתהספר לבנות שיסד מונטיפיורי בירושלים.
הוא עסק בהוראת הדקדוק העברי ויסד יחד עם הרי"ד פרומקין ור' א. מ. לונץ את החברה "תפארת ירושלים" במסוה של ארגון לעזרה הדדית, אבל למעשה לשם הפצת השכלה בין צעירי ירושלים והשתתף בפעולתה העיקרית של החברה, ביסוד ספריה צבורית על שם משה ויהודית מונטיפיורי, ומונטיפיורי אף תמך בספריה, אך רבני ירושלים הודיעו למונטיפיורי, שהם רואים בספריה זו סכנה לטהרת האמונה ואז סילק את ידו ממנה.
הרבנים, שרדפו את המשכילים, היו מעדת ה"פרושים" ולכן התחברו חיים פרס וחבריו בגוש אופוזיציוני של החסידים, והוא התקרב עוד יותר אל הספרדים, שהיו רחוקים לגמרי מהקנאות הזאת. השבועון "שערי ציון", שחיים פרס היה עורכו במשך כל זמן קיומו (בשנות תרל"ו-תרמ"ה), נשען בעיקר על קהל-קוראים ספרדי. בעתון זה כתב את המאמרים הראשיים בשאלות השעה ובהבעת רעיונות לתיקון מצבם של יהודי ירושלים. במאמריו דרש לחנך את הנוער לעבודה ולמלאכה, ואפילו לעבודת האדמה, ואין ספק, שגם להשפעתו הפובליציסטית יש חלק בהתעוררות אנשי ירושלים לצאת להתישבות חקלאית, שגרמה ליסוד המושבה פתח-תקוה. באותו עתון פרסם גם רומן היסטורי בעשרים המשכים בשם ''גיא החזיון". פרסם מאמרים בחקר הלשון העברית ולתולדות הקראים ב"פרחי החבצלת" (הוספה מדעית ל"החבצלת") וב"המגיד". היה עורכו של "הצבי" בגלגולו הראשון, כשהופיע בהוצאת יצחק הירשנזון , ובמשך כמה שנים היה עורך "החבצלת".
נפטר בירושלים ביום כ"ט אדר א' תרנ"ד. בנו הוא חוקר הארץ ישעיהו פרס.
שרה פרס
נולדה בוויטבסק שברוסיה הלבנה, באייר תר"ב (1842), לאביה ר' יעקב הכהן , חסיד חבד"י נלהב, מקרובי משפחתו של ר' מנחם מנדיל מוויטבסק , מראשוניה וממנהיגיה של עלית החסידים בתקופת תלמידי הבעש"ט וממניחי היסוד לישוב האשכנזי בארץ. בשנת תרי"ט, בהיותו עוד במיטב שנותיו עלה ארצה עם אשתו ובתו היחידה שרה והתישבו בירושלים, בה היו מחלוצי הישוב של חסידי חב"ד. נסיעתם מוויטבסק לירושלים ארכה אז שנה תמימה בעגלות עד אודיסה, בספינות מפרש וקיטור עד חוף הארץ ובחמורים עד ירושלים. לאחר שנה נישאה שרה לחיים פרס , יליד ביאליסטוק שהועלה ארצה בן שש עם הוריו, שהיה צעיר ממנה בשנה אחת (הוא היה בן 17 והיא בת 18 בעת חתונתם), אחד מראשוני המשכילים הנאמנים למסורת בירושלים. היא החלה לעבוד בתור מורה לבנות ישראל ולימדה אותן קריאה וכתיבה בעברית, חשבון, תפירה וגזירה בבית-הספר שיסד משה מונטי פיורי בירושלים. כשביקר מונטיפיורי בתרל"ה בפעם ה-7 בירושלים הזמין אותה ואת יתר שתי המורות לבנות ירושלים לבקר אצלו. היא הביאה לפניו את 25 תלמידותיה ומונטיפיורי ביקש ממזכירו הד"ר לוי לבחון אותן. הבחינה עלתה יפה ומונטיפיורי הקציב לבית-הספר שלה פרס שנתי, שהיה ניתן בקביעות כל ימי חייו של הנדיב.
הגיעה לזקנה מופלגת וזכתה לראות את מפעלה החלוצי, חינוך הבנות, מתפתח בבתי-ספר חדישים ודור של מורות עבריות, חניכות מוסדות עבריים בארץ, ממשיך את מפעלה. בנה ישעיהו הוא אחד מטובי המחנכים, חוקרי הארץ ועסקני הצבור.
נפטרה בירושלים, י"ב טבת תרצ"ח.