והורה בהם את השפה הערבית. כמלומד משפטי ועו"ד היה יועץ לחשובי הערבים בסכסוכיהם ואף מפשר ביניהם לשביעת רצון כל הצדדים. גם בין שבטי הבידואים היה משכין שלום למניעת סכסוכי דמים ורציחות לשם "גאולת הדם". זכה להוקרה כללית מצד נכבדי הערבים ושרי השלטון.
בתרמ"ו הוכנס על ידי ראוף פחה מושל ירושלים לרשימת המועמדים לשופט ביה"ד המחוזי בחברון (אז היו שופטים נבחרים אחת לשנתים), והוא, היהודי הראשון בתפקיד זה שם, כיהן בו במשך 12 שנים רצופות ומילא תפקידים שונים: מ"מ יו"ר ביה"ד, שופט חוקר, תובע כללי, ועוד. ורק כשהופיע חוק חדש, שלפיו אין אדם יכול להבחר לשופט יותר משלש פעמים רצופות, הוכרח להתפטר.
היה מראשוני הספרדים בארץ שנענה לקריאתו הראשונה של הרצל , הצטרף להסתדרות הציונית ועזר לו בהזדמנויות שונות בעצה ובהדרכה בדבר חוקי הארץ ותנאי החיים בה.
בתרס"א עבר לירושלים, פתח משרד עורן-דין ונתמנה ליועץ משפטי, מדיני וכלכלי לכמה מנזרים ולראשי הכנסיות הנוצריות, לעו"ד קבוע של הנהלת רכוש השולטן עבדול חמיד ומשפחתו בארץ, של "הועד הכללי - כנסת ישראל", של אלברט ענתבי בעסקי הצבור ובנציגות חברת כל ישראל חברים, של מוסדות צבור והבנקים הגדולים. הגן על זכויות היהודים בסכסוכי קרקעות ותווך בסכסוך-הדמים הממושך שבין המושבה רחובות ובין הכפר הערבי זרנוקה בשנת 1913.
בתרס"ה היה חבר ועד חברת "זכרון משה" והשתתף ברכישת שטח בן 48.446 אמות מרובעות לבנין השכונה.
כשנפטר משה מונטיפיורי ולא השאיר אחריו בנים יורשים היתה קיימת סכנה לפי החוק העותומני, שכל רכושו בארץ יעבור לרשות הממשלה, ואז המציא מני את התרופה החוקית וסידר שבלילה נטעו עצים על אדמת העזבון, ובתור אדמה נטועה היתה עליה זכות ירושה גם לקרובי הנפטר מענפים רחוקים יותר ולא רק לבניו. מפעם לפעם היה שולח למיניסטריון-המשפסים באסטמבול מאמרי בקורת על חוקים שנתישנו ואינם מתאימים עוד לצרכי הזמן, וכמה תיקונים בחוקים נעשו ברוח הערותיו והצעותיו. (כך, למשל, השיג תיקון בחוק העונש על השחתת נטיעות, שלפיו היה כל מחבל, ואפילו אם השחית נטיעות יקרות בשטח נרחב, נפטר בקנס חמש לירות טורקיות - חוק שהפקיר את מטעי היהודים ליצרם הרע של חבלנים - ותודות להסברותיו הוחמר העונש בהתאם לגודל הפשע).
הוא אסף את פסקי-הדין של ביה"ד העליון לערעורים אשר באסטמבול וכתב להם פירושים והערות לשם השואה בין המחשבה המשפטית התלמודית והאיסלמית ואמר לפרסם את האוסף בדפוס. אך בגלל שינוי המשטר בארץ, ובעקבותיו שינוי בדרכי המחשבה המשפטית, לא ראה עוד תועלת מעשית בפרסום מחקריו והשאירם בכתב-יד.
ב-1918, אחרי הכיבוש הבריטי, נתמנה לשופט היהודי הראשון בבית-הדין העליון של הממשלה. בגלל מחלה התפטר וב-1926 נתמנה לשופט מחוזי ביפו וכיהן במשרה זו עד חודש אב תרפ"ט, הוא חודש מהומות הדמים בארץ. היה יועץ של הרבנות הראשית לת"א ויפו בעניני אישות והרבה לפעול להתפתחות משפט השלום העברי העליון בארץ, שהיה חבר בו. היה עוזר בעצות מקצועיות לכל איש-משפט בשאלות שהתקשה בהן וביקש עזרה מידיעותיו הרבות.
זכה לאותות-הוקרה ותארי כבוד מטעם מוסדותצבור יהודיים, מוסלמיים ונוצריים, וקיבל מטעם הממשלה הבריטית את תואר הכבוד E.B.O נפטר בתל-אביב, ה' כסלו תרצ"ג ונקבר בביתהעלמין הישן.
צאצאיו: מזל (מתילדה) אשת ד"ר אלברט מוצרי (קהיר): ז'וליה אשת עוה"ד דניאל אוסטר , מרדכי (מוראד); לאה אשת דוד ישראלי , מהנהלת בנק אנגלופלשתינה בארץ; רפאל ; זמירה אשת פרופ' ז'וליין ראקח.
ברטה פיינברג
נולדה באודיסה, רוסיה, 6.1.1859, לאביה אליהו ולאמה רוזה ציפרמן. קיבלה חינוך כללי רוסי, כנהוג בימים ההם במשפחות היהודים האמידים והמשכילים, הרחוקים מהמסורת, וגמרה גימנסיה רוסית. בתרל"ה נישאה לחימאי יוסף פיינברג , שעבד בבית-חרושת לסוכר ליד קיוב ושחה גם הוא עם הזרם של התקרבות היהודים לתרבות העם הרוסי.
וכשבאו הפרעות ביהודים בדרום רוסיה ב-1881 ובעלה נתעורר להכרה לאומית והחלים לבנות את עתידו בארץ-ישראל, הצטרפה אליו והיתה לו בתלויה נאמנה ומסורה בדרכו הקשה. ב-1882 עלתה אחריו ארצה עם שני ילדיה הקטנים ואחרי הבית הנוח והמסודר בטוב טעם עירוני בקיוב נכנסה לגור