י"ז, היה סמוך על שלחן חותנו שנים אחדות, רכש ידיעה רבה בספרות התלמודית, בספרות הקבלה, השתלם בלימוד עצמי בשפות זרות וקרא בסתר גם בספרי ההשכלה ובספרות העברית החדשה, ובגלל זה רדפוהו הקנאים.
אחרי לימודיו בישיבה יצא לעבוד בתפקיד מלמד בתלמוד תורה, ולהשלמת הפרנסה נתן בביתו שיעורים פרטיים בדקדוק עברי ובראשית ידיעת שפות זרות. תוך מאבקו הקשה עם הדלות בעבודת ההוראה בת"ת ובבית עסק גם בהתחלות ספרותיות, בכתיבת מליצות ושירים שנשארו אצלו בכתב-יד, בשליחת מאמרים ומכתבים לפרסום בעתון עברי בחו"ל בלי לקבל שכר. תוך כך התמסר לחקירת ארץ-ישראל, פרסם מחקרים במאספים של לונץ וערבים במקצוע זה באנציקלופדיה "אוצר ישראל" של אייזנשטיין בניו-יורק, ובשנת תר"ע הוציא חוברת בשם "מחקרי ארץ אבותינו", שהצטיינה ברמה מדעית ובהרצאה נאה וראויה לתוכן והיתה כעין הקדמה לאנציקלופדיה שהתעתד לחבר.
בהכנת האנציקלופדיה, שנקראה בשם "ארץ ישראל ושכנותיה, אנציקלופדיה גיאוגרפית-היסטורית לארץ-ישראל, סוריה וחצי-האי סיני", השקיע עבודה מדעית עצומה ובקיאות מקיפה ומעמיקה בכל מכמני ספרותנו העתיקה.
בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה נשאר בלי פרנסה קבועה, כי בגלל חולשת לבו אסרו עליו הרופאים את עבודת ההוראה. אז התמסר כמעט כליל לעבד ולסדר בסדר אלף-בית את החומר הרב שאסף במדע ארץ-ישראל ושכנותיה כדי להכינו לדפוס. שכר לא קיבל בעד עבודתו הספרותית ומפעם לפעם הוכרח לעבור על אזהרות הרופאים ולהשתכר פרוטות עלובות בשכר הוראה, כדי לפרנס משפחה בת שמונה נפשות, שגרה בדירה בת שני חדרים שקועים חצים באדמה, ובדירה זו עבד את עבודתו המדעית הדורשת רחבות והרחבת הדעת. בתרע"ו היה מצבו הכלכלי דחוק כל כך, עד שבמשך שמונה חדשים רצופים אכל הוא ומשפחתו פעמים ביום תורמוסים במקום לחם, ואח"כ לחם דורה ולחם פולים. את הכירה לא הסיקו, אפילו לחמם מים, מערבשבת לערב-שבת, ופעמים רבות היה שולח את פרוטותיו האחרונות לידיד או למכר, שלפי דעתו נמצא ההוא במצב קשה עוד יותר.
בר"ח אייר תרע"ה החל בסידור החומר להדפסה מאות א' ובד' אלול תרע"ז סיים את האות י'. בחלק זה הביא כאלפים ערכים של שמות גיאוגרפיים וכל החקירות והמסקנות בנוגע להם. באלול תרע"ז זכה סוף-סוף לקבל שכר - אם כי זעום למדי בעד עבודתו הספרותית, כשהמשרד הארצישראלי הזמין אצלו ספר טופוגרפי-היסטורי על ירושלים ושילם לו לפי גליונות.
הכרך הראשון של האנציקלופדיה, עד אות י', נמסר לדפוס על-ידי בנו אברהם , שסייע לו בעבודתו ויצא בוינה בתרפ"ג בהוצאת הרב אהרן טייטלבוים . לפי התכנית היו צריכים להיות עוד שני כרכים גדולים, שהאחד יכיל את ירושלים, והשני את שאר הערכים מאות כ' עד ת'. אבל את החומר הזה לא הספיק לערוך, כי נפטר בירושלים, כ"א אלול תרע"ח.
יוסף פיינברג
נולד בצ'רקאסי, אוקראינה (ויש אומרים: בסיבאסטופול), י' תשרי (יום כיפור) תרט"ז (1855), לאביו משה-הרץ . קיבל חינוך יהודי מינימלי וחינוך רוסי כללי. גמר גימנסיה ולמד חימיה באוניברסיטאות גרמניה ושוייץ. חזר לרוסיה ועבד כחימאי בביתהחרושת לסוכר של זייצב ליד קיוב. נשא לאשה את ברטה לבית ציפרמן מאודיסה. נטה לתנועה המהפכנית וקיוה, שבמשטר החדש הנכסף יחיו היהודים ברוסיה חיי שלוה ואושר, כמו בארצות המערב.
הפרעות שהתחוללו בדרום רוסיה ב-1881, ושהוא ראה את חלקו הקיובי מתנהל ביזמת השלטון ובתמיכתו, איכזבוהו ועוררו בו את הרגש הלאומי. בהווסד אז משרד חובבי ציון באודיסה היה הוא השני (אחרי זלמן דוד ליבונטין ) שפנה אל משה לייב לילינבלום , מנהל המשרד, בבקשת עצה והדרכה לעליתו לארץ-ישראל. עזב את משרתו הטובה, הצטייד בצרור כסף ובאביב תרמ"ב הגיע ליפו והצטרף לועד "חלוצי יסוד המעלה בארץ-ישראל", שנוסד לשם הקמת מושבה בארץ. כגזבר הועד וחברו הפעיל סייר יחד עם לבונטין קרקעות שונות שהוצעל למכירה ובסוף קנו את אדמת "עיון קארא" ויסדו עליה את המושבה ראשון לציון.
המיסדים נאבקו עם הקשיים שבהתחלה (מצבבטחון פרוע, חוסר בתים וכו'), כספם אזל ועדיין לא מצאו מים בבארות שחפרו וקיום המושבה היה בסכנה.