אחרי הקמת המדינה עבר למשרד החוץ. כיום, קונסול כללי של ישראל בפריס (צרפת).
צאצאיו: דן, ליאורה.
חיים דב (בר) שווארץ
נולד בשנת תרי"ז (1857) בבאקו שבמולדבה, רומניה. לאביו ראובן ולאמו בתיה. נתיתם מאביו בילדותו וגדל בבית אבי אביו.
למד בחדר ובישיבה ואח"כ לימדו הסבא מלאכת רצענות.
ב-1882 עלה לארץ בעודו בחור צעיר בעליה הראשונה של מיסדי זכרון יעקב. נתנסה עמהם בכל התלאות ונושע עמהם בביסוס ההתנחלות בעזרת הבארון בנימין רוטשילד "אבי הישוב", וכל ימיו שקד על עבודתו בשדה ובכרם.
ב-1885 נשא לאשה את שרה בת אהרן אהרנסון. (אחותו של אפרים פישל אהרנסון - ראה כרך ה' עמוד 2088), ואחרי פטירתה נשא את צביה בת ר' זאב אדלר מטבריה.
בשבתות ובזמנים פנויים היה שוקד על לימוד תורה והיה ידוע ומכובד כלמדן וירא-שמים. גם בדברים שבין אדם לאדם היה עושה רצון קונו במעשי צדקה וחסד ובעזרה לזולת אף למעלה מיכלתו. באביב תרע"ז (1917), כשהגיעו לזכרון-יעקב "מהגרים" יהודים בעקב גירוש התושבים היהודים בפקודת השלטון הצבאי מיפו, מתל-אביב ומהסביבה, פינה את המחסנים והרפתות שבחצרו ונתן בהם מקום אכסניה למהגרים, אף תנורו מסר להם לאפית לחם.
חיבב מאד את ירושלים והיה עולה אליה אף ברגל, בנשיאת נעליו על כתפו, לחסוך הוצאות הנסיעה וסוליות, ובעיקר לגלות את חיבתו לעיר הקודש בעליה לרגל כדרך אבותינו הקדמונים. כך עשה גם בראשית ניסן תרפ"ה (1925) להיות נוכח במאורע הלאומי הגדול של חנוכת האוניברסיטה העברית. הזמנה לא היתה לו, אך בשמוע מנחם אוסישקין (ויש אומרים נחום סוקולוב) על בואו מזכרון יעקב ברגל, סידר לו כרטיס כניסה ומקום ישיבה ואף הציג אותו על הבמה בפני הקהל כאיש מופת לאהבת ציון וירושלים ונתקבל בתשואות.
נפטר בזכרון יעקב, ג' שבט תרצ"ד (19.1.1934).
צאצאיו: (מאשתו הראשונה) ראובן (איש "נילי", הקריב את חייו לשחרור מולדתו - ראה כרך ה', עמוד 2212), יצחק (באוסטרליה), אהובה אלמנת דב מדליה ז"ל באוסטרליה; (מאשתו השניה): רחל אשת ד"ר אריה קופרברג בירושלים, בנימין (חקלאי וכורם בזכרון יעקב), שלומית אשת אברהם שטיין (עתונאי בתל-אביב), יוסף (חקלאי וכורם בזכרון יעקב), יהושע ז"ל (מת בן 17), תמר אשת ישראל רנן (מנהל קואופרטיב "הנמל" בחיפה).
אליהו בן-חורין (זליג בידנר)
נולד י"ג תמוז תרס"ב (5.7.1902) בבאלטה שבפודוליה, רוסיה.
לאביו אלתר (זלמן-דב) בידנר ולאמו שרה בת מענדל חליף. קיבל חינוך מסורתי. למד בגימנסיה העירונית בבאלטה, בגימנסיה הפרטית של רפופורט באודיסה ובאוניברסיטת אודיסה בשנים הסוערות של התעוררות הלאומית היהודית אחרי השחרור מהדיכוי הצארי ואח''כ של אימי הפרעות והמערכה הבולשבית לדיכוי הציונות והשפה העברית.
בשנים 1920-1919 היה באודיסה יו"ר הסתדרות הסטודנטים הציונים, חבר ועד "תרבות" וחבר הועד הציוני העירוני, חבר תא סטודנטים יהודים להגנה עצמית, יו"ר ועד השביתה שקיימו הסטודנטים יום אחד נגד גזירת השלטון הסובייטי לאסור לימוד עברי בבתי-ספר ברוסיה, יו"ר קבוצה בלתי לגאלית "אוריוואק" ("ארגון לפעילות יהודית") למלחמה בטרור הבולשביקים לכפית תורתם על היהודים.
ב-1921 עלה לארץ, הצטרף להסתדרות העובדים ולמיסדי קבוצת "השרון", שהתארגנה לעבודה שכירה בקומונה על מנת להתנחל בעתיד על הקרקע במשק קיבוצי. עבר את כל נפתולי הקבוצה בעבודה בסלילת כבישים ובבנין ואח"כ בשתילת טבק ובעבודה בחקלאות, עד שב-1927 הגיע עם קבוצתו "אל העמל ואל הנחלה" ברמת דוד. בינתים שירת את התנועה הפועלית והציונית גם בעבודה בצבור: ב-1923-1922 בשליחות התנועה כחבר מרכז "החלוץ" לרומניה בקישינוב, ב-1923-24 יו"ר גדוד מגיני השפה בחיפה, ב-1924-25 יו"ר ועד פועלי הגליל התחתון.