הוא ושותפיו רכשו בשנת 1958 את בית החרושת לשוקולד צ. ד. ברמת-גן, סניף יוקם בנצרת.
במשך זמן ידוע, היה בית החרושת לביסקוויט "פרומין" ברשותם.
נחשב ליצרן הגדול ביותר של דברי מתיקה בישראל ונקרא "מלך השוקולד", שתוצרתו (כולל מאסטיק, חלבה ועוד), נמכרת בכל חנות בארץ ומגיעה לאמריקה ולאירופה.
ניחן בכשרון ארגוני מובהק ובחוש עסקים מפותח וגם בעניני מסחר ושיווק. אדם דינאמי וכשרוני בעסקים. מהיר חשבון, יודע כל פרט בבית החרושת, מכיר כל מכונה וזוכר את מקומו של כל עובד.
היצרן הישראלי הראשון שיצר "מאסטיק" ראוי לשמו.
בהשתדלותו נתרם 15 אלף ל"י למושב זקנים ברמתגן.
חבר הנהלת התאחדות בעלי התעשיה בישראל.
בניו : יעקב, אבא-גרשון.
ברוך אגדתי (קאושנסקי)
נולד בבנדרי (בסרביה), בשנת תרנ"ה (1895).
לאביו אריה קאושנסקי-אגדתי , סוחר (נפטר בת"א כ"ח ניסן תרפ''ח) ולאמו בתיה בת אריה דוד (נפטרה בתל-אביב, ט' תשרי תרצ"ז).
למד בחדר ובבית-ספר והרגיש מילדותו משיכה מיוחדת לריקוד הקלאסי, שנזדמן לו פעם לראות דבר כזה אחרי שהמשפחה עברה לאודיסה. בניגוד לרצון אביו נכנס ללמוד בבית-ספר לבאלט באודיסה ונתקבל בו בגלל הכשרון שגילה ב"בחינת הכניסה", וחלם על יצירת סגנון יהודי בריקוד אמנותי.
חיבתו הלאומית פנתה גם לאמנות הציור, וב-1910 עלה לארץ ללמוד ציור בבית-הספר "בצלאל" בירושלים. אמצעים למחיה לא היו לו, ולכן שלח אותו הפרופ' ב. שץ בהמלצה לפתח-תקוה, שיעבוד שם כפועל בפרדסים, ומזמן לזמן יחסוך לו כסף למחיה לשבועות אחדים ויבוא לירושלים ללמוד. העבודה היתה קשה, מפעם לפעם פקדה אותו הקדחת, ומהשכר הזעום היה כמעט בלתי-אפשרי לחסוך למחיה למשך שבועות ללא עבודה, אך ברוך נאבק בגבורה חלוצית של התמסרות למשאת-נפש עם כל התלאות הללו, ועבד וקדח ולמד והחזיק מעמד בארץ עד שפרצה מלחמת-העולם הראשונה. אז גורש מן הארץ כנתין האויב הרוסי לאלכסנדריה ומשם הוחזר בדרכי עקיפין לרוסיה בעזרת הקונסול הכללי שלה. עבר את כל זוועות המלחמה, ובתקופת המהפכה ומלחמת האזרחים פעל כרקדן בבאלט של האופרה באודיסה, העיר שהיתה אז תחת הכיבוש הצרפתי כאי של שלוה ותרבות מערבית, מוקף ארץ בועדת בלהבות ושטופה דמים, ובשמו "אגדתי", מוזר-הצליל לאוזן הרוסית, נחשב שם כאמן איטלקי...
סוף-סוף הציפו גלי המהפכה גם את אודיסה, ולאמן חפשי בעל משאת-נפש יצירה. בשביל אומה עברית מתחדשת בארצה הוכבדה הנשימה תחת מועקת המשטר החדש שהשתרר בעיר. אז חזר לארץ באנית "רוסלאן", שנעשתה היסטורית בפתיחת העלית השלישית מרוסיה (הוריו עלו אחריו בשנת 1920).
נאבק קשה על הקיום, ואחרי מאורעות יפו 1921 זכה ל"שיכון" (בעזרת מאיר דיזנגוף , שהכיר אותו עוד מאודיסה) בצריף דל בשכונת ברנר (ברחוב יצחק אלחנן) בתל-אביב.
המאבק החלוצי על הקיום לא השכיחהו את משאת נפשו מנעוריו "להשכין את יפיפותו של יפת בארץ שם" וליצור תרבות של ריקוד אמנותי ושמחה עממית ציורית בנוסח עברי בארץ העברים, שגם כאן יהיו שמחה ויופי צמודים יחד כמו בארצות הנאורות. הוא הציע איפוא ל"שמנה וסלתה" של החברה התל-אביבית (בממדיה ובשיעור-קומתה שבימים ההם) לערוך נשף מסכות בפורים, במועד-השמחה שלנו, כדוגמת נשפים כאלה אצל הגויים בעונת-השמחה שלהם, ב"קארניוואל", ובחזון דמיונו תיאר את השלמת התמונה בתהלוכתמסכות ברחובות העיר, כדוגמת "מסע הקארניוואל" של ניצה...
אנשי-המעשה המפוכחים לא בנקל נתפתו לתת יד ל"תעתועי הדמיון" של צעיר הרואה חלום-ניצה בסמטאות שכונת מחנה יוסף, וצדקני-עולם מתקדמים המציאו אף נימוק עקרוני להתנגדותם: "אם נתלתה על העץ משפחה שלמה - צריך לשמוח על כך ? זה פשוט לא נאה בשבילנו"... אך הצעיר החולם התעקש ונלחם וניצח. ההתחלה היתה צנועה למדי: בנשף-ריקודים פשוט לכבוד פורים, בלי מסכות, בבית-הספר לבנות בנוה צדק. גם הישג זה היה כרוך בקשיים גדולים, באשר כובד-הראש היהודי הגלותי והפוריטאניות החלוצית ששררה אז בהלך-רוחו המוצהר של הישוב לא יכלו לעכל את המחשבה בדבר "הוללות גויית" כזו... אך העם שכח את צערם של האיסטניסים על "תליית משפחה שלמה" ורצה לשמוח. ההצלחה הצנועה עודדה את אגדתי לארגן לחג הפורים הבא נשף-מסכות ממש,