בפדגוגיה עשה פרסום רב לרעיונותיו הפדגוגיים של שאצקי. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה עבר מורשה למוסקבה ושם יסד בית ספר עברי תיכוני - הראשון במובן זה ברוסיה. לבית ספר זה, היתה הצלחה רבה, ובמשך זמן קצר הכניס תחת כנפי העברית עשרות נערים ונערות מבני יהודי מוסקבה.
לאחר המהפכה הסובייטית, כשעברו כל בתי הספר התיכוניים לרשות ה"נאראוברז" (המיניסטריון להשכלה עממית) עבר גם בית הספר התיכוני שלו לרשות המיניסטריון הנ''ל ונהפך מבית ספר של "תרבות" לבי"ס עברי. מובן שבית ספר זה היה לצנינים בעיני "היבסקציה'', אך לא הועיל לאנשי ה"יבסקציה" והוא הצליח לקבל רשיון מאת השלטונות המרכזיים לקיום בית ספר עברי במוסקבה.
בקיץ 1919 תיכן תכנית נועזת להעביר את חניכיו לחיי מושבה במלכובקה, כפר סמוך למוסקבה ולהרגילם לחיי קומונה ועבודה, אך "היבסקציה" התערבה שוב ודרשה ממנו שיחליף את שפת ההוראה מעברית לאידיש. ומכיוון שלא הסכים לשנוי זה - נסגר בית הספר הזה.
באפריל 1920 נאסר בין כל משתתפי הועידה הציונית האי-ליגלית במוסקבה.
בשנת 1921 יצא מרוסיה לארץ ישראל דרך ורשה וברלין, ובשנת 1924 הגיע סו"ס לארץ ישראל, כאן נתמנה למנהל ב"כפר ילדים" "במאיר שפיה" מיסודו של ועד היתומים בדרום אפריקה, אך לא החזיק מעמד מפאת חכוכים ומלחמות פנימיות.
בסוף 1933 חלה ויצא לחוץ לארץ להנתח, אך המות הקדים את הניתוח וביום ה' שבט תרצ"ד (21.1.1934) נפטר בוינה ונקבר בבית הקברות שם.
צאצאיו: בת-עמי (משחקת ב"הבימה'') אשת מאיר אלישוב, עמנואל עמירם. מתתיהו עמירם, אביגדור פוגצוב.
ברוך בן-ציון לדיזינסקי
נולד בקרקוב-קרמונצ'וק שבאוקראינה, בשנת תרכ''ג (1863).
אביו היה חסיד הורונסטופלי מפורסם, סוחר אמיד ולמדן מופלג. גיסו של משה סמילנסקי (ראה כרך ג', עמוד 1126).
קיבל חינוך תורני בבית הוריו. למד ב"חדרים" לכל דרגותם. עד שנתו הי"ג ועבר את התלמוד כולו ואח"כ בגיל 18 הוסמך לרבנות. אח"כ השתלם בלימודים כלליים, וכשבא בין אנשים התגלגל לרגלי עסקיו לאודיסה, מכיוון שהיה תלמיד-חכם צעיר ואוהב ספר נכנס עד מהרה לאותו חוג האברכים באודיסה, שבו היה המושל בכיפה אחד העם , שהשפעתו התחילה באותם הימים גדלה והולכת. בקבוצה ההיא היו גם ח. רבניצקי, זלמן אפשטיין, יעקב ואברהם אליהו לוברסקי ויהושע ברזילי-אייזינשטדט. עד מהרה נהיה לחבר ב אגודת הסוחרים "בני משה" שנוסדה בז' אדר תרמ"ט, ובתור בן-משה התנהג כל ימיו לפי אותם הכללים והחוקים שקבע המנהיג - אחד העם. נשא לאשה את סוניה בת אליהו מטוסובסקי. בשנות התשעים למאה הי"ט עזב את אשתו הצעירה עם שלושת ילדיה בגולה, עלה לארץ ישראל עם אנשי העליה הראשונה, ובארץ נהיה לפועל חקלאי, והיה מראשוני תושבי חדרה, ששם גם חלה בקדחת הצהובה, ולפי פקודות הרופאים הוכרח לעזוב את הארץ, מכיוון שחייו היו, לפי דברי הרופאים, בסכנה.
כשחזר לאודיסה נמצא במצב חומרי קשה, ובכל זאת לא נשמעה מפיו כל תלונה ונשאר אותו הציוני המסור לרעיון הגאולה, כפי שהיה לפני עליתו לארץ ישראל.
הודות למדותיו התרומיות, שהוכרו ביחוד בימצרתו, נהיה שוב לאחד מבאי ביתו של אחד העם וזכה לידידות שהלכה ונמשכה כל השנים, וכל כמה שאחד העם הכירו יותר, למד יותר להעריכו ולהכיר את חין ערכו, אחד העם נמצא עמו כל השנים בקשרי מכתבים אינטימי, כאשר לא נמצא עם אף אחד מידידיו, מחוץ לידידים ספורים.
בהמשך הזמן חזר לעבודה צבורית לאומית, שהתמסר לה בכל חוג נפשו ושמר גם על טהרתו המוסרית, במשך הרבה שנים היה חבר ועד חו"צ באודיסה, וכשהוצא משם מסבות שונות התמרמר אחד העם על העוול שנעשה לעסקן צנוע זה.
היה כמו כן מפעילי אגודת "חובבי שפת עבר", היה מוקיר ורחום רבנן ומעונו היה בית מועד לגדולי הדור: אחד העם, ביאליק, לוינסקי, דובנוב, רבניצקי, ועוד.
בשנת 1921 חזר בלוית אשתו ובני משפחתו לארץ, שבור ורצוץ כמעט בזמן אחד עם אחד העם . וכאן נפגשו הידידים מחדש, ואחד העם דאג לסדרו בעבודה וקיבל בשבילו מחברת הטה של ויסוצקי - את הסוכנות הראשית לארץ ישראל.
היה מטבעו איש צנוע ונחבא אל הכלים, לא נדחף אף פעם לכותל המזרח. לא רדף אחרי כסא-כבוד והתרחק תמיד מן הפרסום וההתרברבות.
היה מבאי ביתו של אחד העם ומבאי ביתם של