ישראל ברקוביץ
נולד בזכרון-יעקב בשנת תרמ"ט (6.12,1889).
לאביו זאב (ממיסדי המושבה) ולאמו לאה לבית שווארץ. חניך בית-הספר העממי בזכרון-יעקב.
מילדותו חקלאי חרוץ ומומחה.
בשנת תרע"ו (1916) נשא לאשר, את אסתר-לאה בת מאיר ומרי-גולדה האוזר. היה פעיל בשמירת המושבה. בין השכנים הערבים היה ידוע במשכין שלום בין יהודים וערבים ומקובל עליהם.
בימי ממשלת המנדט הבריטי היה מעריך את שדות התבואה מטעם הממשלה.
בימי המאורעות, כששיר אבו-קישק והסביבה הערבית התנפלו על פתח-תקוה היד. מספק נשק למגיני המושבה. נשק שה-ה קונה מהשכנים הערבים בסביבות זכרון-יעקב והשומרון.
אחרי הכיבוש התגייס למשטרת א"י לפי צו ועד הצירים ושירת בתפקיד סרג'נט.
תיווך בפרשה ההיסטורית ברכישת הקרקעות ב"כברה" מידי הערבים.
צאצאיו: זאב ברקוביץ (קופאי בהלואה וחסכון בזכרון-יעקב) מרים אשת צבי גרף (חקלאי בז"י), בן-ציון ברקוביץ ( חקלאי בז"י).
בנציון כהן
נולד בקלם שבליטא בשושן-פורים תרניה (20.2.1895). ממשפחת ר' ישראל סלנטר - מייסד תנועת ה"מוסר" בליטא.
לאביו שמואל ולאמו צביה. קיבל חינוך מסורתי כמקובל בימים ההם. מ-1901 המשיך לימודיו בבית-ספר עממי ובבית-ספר תיכון ביוהניסבורג, שבדרום אפריקה. מ-1912 למד (יחד עם אחיו אליהו - עורך-דין נודע, נפטר בירושלים) בגימנסיה ''הרצליה" בת''א וכאן קיבל תעודת-בגרות.
מ-1917 עד 1919 שירת בצבא בריטניה.
מאוקטובר 1919 עד סוף 1922 למד בבית-ספר לכל כלה ולמדעים פוליטיים בלונדון וקיבל מטעם הסינט של אוניברסיטת לונדון את התואר: "מוסמך למדעימסחר" .]B. Com. )London([ ayשובו לארץ ב-1923 נתמנה כמזכירו הראשון של הטכניון בחיפה ולאחר שנה עבד כקורספרנדנט וכמנהל השבתות ראשי בפירמה למסחר בעצים וחומרי בניין ביפו ובתל-אביב.
מ-1925 ועד מלחמת העולם השניה לימד מקצועות המסחר והכלכלה בבתי-ספר שונים בארץ: 2 שנים בגימנסיה "הרצליה": כ-2 שנים בבית-ספר "ספרא* ו-4 שנים בבית-ספר "אליאנס" בירושלים.
ב-1941 פירסם (עם חבר למקצוע מר פרושן מקודם פרושנסקי) ספר בשם : "המדריך השימושי למס הכנסה", שזכה לתפוצה גדולה ולפירסום רב.
רואה-חשבון מוסמך ובעל-משרד: "בנציון כהן ושות'" בתל-אביב.
כתב בעתונות היומית מאמרים בשדה מקצועו ועל נושאים כלכליים שונים. שימש במשך כמה שנים מרצה בבית-ספר למשפט ולכלכלה בתל-אביב והוציא, בצורת תקציר, את הרצאותיו בתורת המשק והכלכלה. הוא קיווה לגבש את ההרצאות הללו ולהוציאן כספר ולא הספיק.
איש-העבודה, החובה והנאמנות היה כל ימיו. דומה כי מקצועו, לא הלה לו קרדום לחפור בו בלבד. מטבע ברייתו היתה נטועה בו הנטייה לבקורת, לדרישת האמת, לחיפוש אחר נקודות-תורפה בחברה האנושית בכלל ובמערכות חיינו בפרט. היה בו משהו מרוחו של מתנגד, מסגולתה של ארץ-מולדתו ליטא - מבצר המתנגדות. בעל-תרבות רחבה ושרשית היה. כל ימיו המשיך לקנות דעת, להעשיר ולהעמיק את אוצר ידיעותיו לא רק בתחום מקצועו, כי אם גם בשטחים אחרים שהעסיקוהו תמיד והיו קרובים ללבו: ספרות, אמנות ולשונות. הוא הירבה ללמוד (על סף שנתו השישים התחיל ללמוד איטלקית ועד מהרה חש את עצמו בן-בית בספרות האיטלקית ובתרבותה), לעבוד ולסייר ארצות מתוך התעוררות נפשית וחש לעזרתם של קרובים ורחוקים מתוך התפעלות-אמת ושמחה שבלב.