בהיותו רק בן 27 שלח אותו המפעל למלא את מקומו של המנהל הכללי של הסניף התעשיתי שלהם בווארשה שהעסיק 2000 פועלים בהעדרו לזמן ממושך מפאת מחלה.
בשלב נוסף להשתלטותו לקראת עליה לארץ-ישראל נסע לגרמניה והשתלם במכון למחקר זרמים חלשים בברלין בכל הקשור עם סוללות חשמליות.
בסוף שנת 1932 עלה לארץ ישראל.
יסד את ביהח"ר "ראן" (כעת "תדיראן") לייצור סוללות חשמליות שהיה בשעתו המפעל הראשון בארץ בשמח האלקטרוכמיה בכלל. מכהן כמנהל טכני ראשי.
בשנים האחרונות יצא מספר פעמים לאירופה ולארצות הברית להשתלמות בכל הנוגע להתפתחויות שחלו בשטח ייצור סוללות ובארגון התעשיה.
יש לו מספר המצאות ופטנטים רשומים על שמו בשטח ייצור סוללות. על נושאים הקשורים עם המקצוע, פרסם מאמרים בעתונות מקצועית ומדעית בארץ ובחו"ל.
בתקופת מלחמת העולם השניה פעל רבות בשטח מקצועו לטובת הצבאות של המדינות המאוחדות נגד הנאצים. וקיבל על כך מכתבי הוקרה מאת מפקדות הצבא המתאימות.
בהנהלתו קיבל המפעל בתקופות שונות אותות הצטינות ומדליות זהב עבור איכות התוצרת. כ"כ היה המפעל בין הראשונים המעטים שקיבל את "פרס קפלן'' עבור יעילות, אוירה של יצירה ועבור ייצור יחסים תקינים ביותר בין עובדי המפעל וההנהלה.
בהיותו עוד סטודנט פעל בשנים 1926-1922 ביסוד ארגונים סטודנטים יהודים בגרמניה ובצרפת. היה אחד ממארגני המסע של סטודנטים יהודים מצרפת לפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים (1924). ובהיותו בגרודזיונדז היה ממיסדי האורגניזציה הציונית בעיר זו (1928).
בארץ היה בין מיסדי אגוד האינג'ינרים לחשמל, בין מיסדי המחלקה לזרמים חלשים במכון לבדיקת חומרים (כעת - "מכון התקנים"), השתתף בזמנו בועדה לתעשיה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל (בזמן המנדט הבריטי היה זה התחליף למשרד מסחר ותעשיה של היום). היה חבר הועדה של האגוד למען תוצרת הארץ, חבר ועד שוחרי הטכניון בחיפה, חבר ועדת המרכזים להוראות חשמל של מכון התקנים הישראלי, חבר המועצה של התאחדות בעלי התעשיה בא"י, כ"כ כהן בתור יושב ראש אגוד האינג'ינרים לחשמל שע"י אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל.
חבר ההגנה וביצע פעולות רבי ערך.
כ"כ היה מפקד במשמר האזרחי.
חבר במסדר הבונים החופשים, באגוד לקדום המדע בישראל, באגודת האינג'ינרים וארכיטקטים בישראל, באגודת האינג'ינרים הצרפתית, באגודה הבינלאומית לאלקטרוכימיה בארה"ב ועוד.
צאצאיו: אסתר (גננת), מנחם (סטודנט בהנדסה אלקטרונית).
אברהם בר-אוריין (ויסבוך)
נולד י"ב באייר תר"ע (8.5.1910), בעיירה גלודורי במחוז באקוי בגליל מולדובה שברומניה הישנה (רגאט).
לאביו ר' ברוך ויסבוך ולאמו אסתר מלכה בת יואל יצחק שורץ. העיירה גלודורי מנתה כ-20 משפחות יהודיות שהיוו קהילה, בתוך כ-100 משפחות של גויים, אכרים.
היהודים עסקו במסחר וקיימו בעיירתם את כל המוסדות הקהילתיים: בית כנסת, בית מרחץ, "חדר" ובית קברות לתינוקות בלבד, (מתים גדולים הובילו לבית הקברות שבעיר המחוז). מסביב לעיירה, במרחק לא גדול, שכנו כפרי גויים גדולים ובהם, פה ושם, משפחה יהודית בעלת בית מרזח. כן היו קיימות בסביבה עיירות עם אוכלוסיה יהודית דומה. לימים הנוראים היו מתכנסים היהודים הכפריים לעיירות שבסביבתם.
את השכלתו קיבל בעיירה, ב"חדר" ובבית-הספר הממשלתי (הנוצרי). בהגיעו לגיל בר-מצוה עבר לעיר המחוז (באקוי) ובאן התקרב למסגרת "הנוער הציוני" (חוג הנוער הציוני), שבימים ההם היה זה ארגון נוער ציוני בלתי מפלגתי, ושפעל בהדרכת הזוג אמיר וחנה זליקוביץ (כיום ברמת-גן).
בגיל 15-13 הופיע, ביזמה עצמית, על במות בתיכנסת שונים, בנאומי הטפה לציונות.
בגיל 16 יצא להכשרה, בסניף החלוץ הכללי (ארגון בלעדי ברומניה בימים ההם), באחד היערות שבצפון מולדובה שם עסקו בכריתת עצים. לקראת האביב עבר כל סניף ההכשרה לאזור הכרמים שבדרום מולדובה.
תקופת היותו בהכשרה, שנה בקירוב, היתה תקופת עיצוב אישיותו והשקפותיו. לפתע, נוכח כי אין מקומו בסביבה בלתי דתית זו, על העבודה בשבת ומטבח הטריפה שבה. המשבר הנפשי היה קשה ולבסוף הסיק את המסקנה : לארץ ישראל.
פרש מן ההכשרה ושב לבית הוריו. אחרי שהייה מסויימת בבית, חזר העירה לחוג הנוער הציוני, כאן צורף לחבר המדריכים ואחרי זמן-מה נבחר כמזכיר ראשי של הנוער הציוני.
באותה תקופה פירסם מאמר ב"שטירי" (ידיעות) עיתונה המרכזי של ההסתדרות הציונית ברומניה.
גם בפעילותו כמזכיר הנוער הציוני, הגיע לידי התנגשות עם ההנהלה. היה זה כשהארגון החליט להקים סניפי הכשרה עצמיים ל"חלוצים" משלו, וכשהוברר