השקפתו היהודית-הלאומית המיוסדת על התרבות העברית, שמרכזה בארץ העברים, זאת ההרכבה של חיים עבריים וחכמה עברית, של מדיניות ורוחניות, עליה להיות למופת לבני הדור להשמר מן הקצוות ; לא מדיניות יהודית בלי תרבות ישראל ולא תרבות ישראל רוחנית בלי גאולת העם ואבריו.
זאת התורה היא אולי התמצית המעשית של חיי האיש הנפלא. שלימותו של חיות מצאה את בטויה בכל: בהשקפותיו, במידותיו, בהליכותיו ובנימוסיו, בעסקנותו וביחוד בעבודתו המדעית בחכמת ישראל, שראה אותה "כגוף אחד גדול בעל אברים מרובים".
ועל מנהיגינו, שעזבו את חיות לנפשו במלחמת-מצווה זו בשעה המכרעת, אף כי בקרב לבם רצו בו ובהצלחתו, אד לא אזרו עוז ואומץ לעמוד לימינו כפי גודל כוחם, - על מנהיגינו אלה השמיע ביאליק דברים כדרבנות, - בעת שהותו בוינה בשנת 1932, חמש שנים לאחר פטירת חיות מהם אנו למדים באיזו מידה נגע ללבו של משוררנו דבר אי-התגשמות רצונם הנלהב של חכמי הדור להעמיד את חיות במקום הראוי לו.
ואלה דברי ביאליק: "בהכנסי לאולם זה נשאתי עיני ואראה את תמונתו של פרופסור חיות המנוח, והנה עלו על זכרוני פגישותינו המרובות.
חיות האמין, כי מקומו הוא בארץ-ישראל, ביחוד באוניברסיטה העברית. נזכר אני בישיבה אומללה בלונדון, בקורטוריון של האוניברסיטה העברית. רצוננו היה, שישב בארץ-ישראל, ואני האמנתי, כי אפשר יהיה להשיג את הדבר...
חיות היה לפי דעתי האישיות הגדולה ביותר שבציונות. ולוא היו לנו בהנהגה שלושה - ארבעה אישים כאלה, אולי שונה היה כל מהלך ענינינו תכלית-שינוי.
חיות היה היחיד, שהבין בכל מהותו כיצד צריך לנהל ולעשות את הדבר. לדאבון הלב, הרי מנהיגינו אף לא הבינו ולא העריכו די-הצורך את האיש חיות . כלפי חוץ אפשר שכיבדוהו, העניקו לו מחמאות, אבל הפסידו אותו במו ידיהם. זו היא האבידה הגדולה ביותר, שיכלה לפגוע בציונות... לא מותו, כי אם טמטום הלב. האנשים הללו לא ידעו להשתמש בכוחו הרוחני. זו היא הטרגדיה של תנועתנו, הפשע הגדול של הציונות.
- - - אילו הבינו האנשים את הדבר, הרי צריך היה איש כחיות לעמוד בראש, כיון שאת מקום ההנהגה צריכים לתפוש אישים המחזיקים בידם את המפתח הטמיר לנשמת העם .
יחד עם מותו של חיות מבכה אני את חלומותיו וחזיונותיו הנפלאים, האם לא צריך היה להעמיד את חיות בראש האוניברסיטה שבירושלים? רבות היו אבידותינו, אבל זוהי אבידה המהווה סמל לכל מפעלנו ומגמותינו.
משתעשעים אנו בדברי אווילות המהווים מדיניות, כביכול, ומתבשלים ברוטב עצמנו הכחוש.
יש רק דבר אחד, שאין לו סוף, והוא - עולם הרוח. ובהתחולל כשלון, אל נא ישתלט רגש התבוסה. יחושו נא בכנפי-הנצח! על כן אומר אני: מן ההכרח לשנות את קו-המהלך".
מה מזעזעים דבריו אלה של ביאליק , החדורים וספוגים רוח הערצה והערכה שאין למעלה הימנה ואשר יפה כוחם להגביר את הכרת כולנו, כי אמנם יחיד היה חיות.
חיים גבתי (סיישץ)
נולד בפינסק (רוסיה), ז' שבט תרס"א (29.1.1901).
לאביו שמואל סוישץ ולאמו חנה אסתר בת אליעזר ציטמן. קיבל חינוך מסורתי וכללי. סיים קורסים פדגוגיים של אגודת "תרבות" בוילנה, סיים בית כפר תיכון בוילנה.
בשנת 1924 היה חבר הועד המרכזי של "פועלי ציון" בווארשא (פולין).
בשנת 1924 עלה לארץ.
עם עליתו לארץ הצטרף לקבוצת גבת.
בשנת 1925 נשא לאשה את לובה בת חנן לסקוב. כיום חבר קבוצת יפעת.
בשנות 1942-45 חבר מזכירות הקבוץ המאוחד.
בשנות 1946-49 חבר המרכז החקלאי.
בשנות 1950-57 מנהל כללי של משרד החקלאות.
חבר מועצת המנהלים של "מקורות", חבר מועצת המנהלים של בנק החקלאות לישראל עד היום.