עמוד 2260) היה מבקר אותם בשעה שפעל אז בפולניה בפעולת הרכש, והסתיעו על ידו.
נתבקש להגיע לקונגרס הציוני העשרים להיפגש עם אליהו גולומב ראש ההגנה בארץ (ראה כרך שני, עמוד 972), דב הוז מראשי ההגנה ו"הפועל" (ראה כרך ג', עמוד 1336) ואחרים. בהנחה שצריך יהיה להרחיב את הפעולה הזו בפולניה. אולם, תוך התקופה ההיא צומצמה העליה על ידי השלטונות הבריטיים, והפולנים התחילו לסגת מן התוכנית, מחשש של זמן שאין עליה הם אינם רוצים לתת ליהודים לעסוק בפעולות מסוג זה שמא ישתמשו במקום עצמו.
כשחזר לפעולה הרגיש בצימצום האימונים והמשיכו בתוך הקיבוצים, ויחד עם זה התחילו לארגן שם את ההגנה העצמית - המקומית ע"י המחתרת.
אחרי שנה וחצי חזר לארץ, וחברים אחרים נשלחו לפולניה להמשיך בפעולה הזאת בתוך הקיבוצים, אבל בצורה מאד פרימיטיבית.
בשנת 1944 התגייס לפי צו המוסדות הלאומיים לבריגדה היהודית בצבא הבריטי. הגיעו לאיטליה ושם נפגשו עם מקצת מיהודי איטליה ומקצת פליטים שהסתננו בדרכים שונות ושהיו בטיפול החיילים היהודיים, בעיקר לא מיחידות הבריגדה, כי הם היו 3 חודשים קשורים לאימונים.
מיד אחרי האימונים יצאו לקווי החזית. כשנגמרה החזית, נשארו בטרביזיו, שעל גבול אוסטריה-יוגוסלביה-איטליה. שם מתחילה בעצם התארגנות הבריגדה לקראת מה שעומד לפניה, ובתוכם - ענין הפליטים היהודים.
על הקצינים היהודים הוטל מטעם ההגנה לשמש נציגי מרכז ההגנה, לרכז דברים שונים, אבל מספר פעילים מאתנו, פעלו בתוך חיי היום-יום, בעבודה תרבותית באירגון לקראת גמר המלחמה, ובעתיד החייל לאחר גמר המלחמה, ובזה היו לרוב, נציגים של יחידות, פלוגות ואח"כ של הגדודים ופעלו במסגרת ועדים. עד שקם ועד הבריגדה בפיוז'ו (זהו מקום האימונים שלהם), בו היו 15 איש. 5 מהקצינים שהם קבעו ו-10 אחרים (ביניהם: מרדכי קדוש, בן ציון ישראלי, זאב שפר, מאיר ארגוב, בן-אשר, טו בין, בנקובר ועוד). מהקצינים היו בוועד: העו"ד אהרן הטר ישי, שלמה שמיר, חיים לסקוב (אח"כ רב אלוף. ראה כרך ד', עמוד 1875) ועוד.
משה שרת (ראה כרך ג', עמוד 1113) ביקר בקרבות, בין קטע אחד של חזית בסביבות רבנה ובין השני, בבולוניה (ערב פתיחת האופנסיבה).
הוציא כרוז לחיילים על תרומות לטיפול בפליטים בתוך איטליה.
לאחר שנגמרו הקרבות היינו בתקופת נופש מסויים. מספר אנשים היו נשלחים מפעם לפעם ללוות רכבות של אספקה וכו'. כשנודע להם לראשונה שבקלנפורט באוסטריה יושבת קבוצה של פליטים מהשרידים - יהודים מהונגריה מ-50-40 איש והם עבדו שם בתפירה. השתתף בליווי לבקר את הקבוצה ולהגיש להם עזרה.
בפברואר 1946 קיבל את השחרור שלו אחרי שפעל רבות בענייני הפליטים.
היה חבר המשלחת לקונגרס בברגן-בלזן הראשון בהשתתפות פרופ' זליג ברודצקי (ראה כרך ה', עמוד 2233) ויוסף (יוסלה) רוזנזפט (ראה כרך ח', עמוד 3133).
בספר "כנרת בימי מבחן" בעמודים 27-56 פרסם מזכרונותיו "ממגילת הזמן".
בספר "כנרת - פנקס הקבוצה" במלאות ארבעים שנותיה (ב' חשון תרע"ד - ב' חשון תשי"ד) בעמוד 57 פרסם מאמר.
בספר "העליה השלישית", בעמודים 801-807 פרסם מאמר "נדודים ולבטים" (ימים ושנים). בו הוא מביא פרטים אודות פעולותיו בשנים הראשונות בחייו בארץ.
בניו: שמואל, אבינעם, רות אשת חנן סבר .
בנימין יצחק מיכלי (דוחובני)
נולד בראטאקי (בסרביה), כ"ח בתמוז תר"ע (26.7.1910).
לאביו יחיאל מיכל דוחובני (בן-ציון דוחובני, מיניסטר הכספים של אוקראינה בשנים הראשונות לשלטון הקומוניסטים - היה לפי השמועה בן-דודו) ולאמו הינדא בת חיים רויזמן .
קיבל חינוך מסורתי בחדרים ובישיבת קישינוב ואח"כ השכלה עברית וכללית ע"י מורים פרטיים.
עד סתיו 1933 מורה לעברית.
בשנת 1933 עבר לבוקרשט (רומניה), בה היה בפעילי מפלגת פועלי-ציון, צעירי ציון ובעורכי עיתונותיה ביידיש וברומנית.
מראשית 1934 עד לעלייתו לארץ היה חבר במזכירות הלשכה הראשית של קרן היסוד ברומניה (בוקרשט).
בשנות המלחמה העולמית השניה היה חבר ההג