מתוך מאמרי הערכה בעתונות יש בכך משום סמל גורלי, שעם תום ה"י הכרכים של ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו" שבק חייו לכל חי דוד תדהר. דומה שקשה היה לשער שאנציקלופדיה זו תסתיים אי פעם, שכן ידעת שזה האיש יוציא ויוציא כרך אחר כרך כל עוד כוחו באפו, כשם שלא שיערת שמרץ זה ייפסק פעם ביום בהיר וזה האיש תדהר לא יהא עוד בתוכנו.
ידענו גם ידענו את הסוג הזה של בני הארץ וילידיה, שכל ימיהם ממורמרים היו, שאין הישוב החדש מכיר בהם ובזכויותיהם ומתחילים את ההיסטוריה של הישוב החדש באלה העולים החדשים מקרוב באו ופוסחים על אלה שישיבתם בארץ היא כבר נחלתם זר, דורות. משום כך ההיסטוריוגרפיה של אלה, שכבר הגיעה לממדים ניכרים ואף מצוינת ברובה בהדגשת חלקה של משפחה זו, תוך הבלעת חלקן של משפחות אחרות, בדיוק כשם שעשו זאת בני המשפחות האחרות. ואכן, היה להם על מה להסתמך במרירותם זו וחטא כבד חטאה מבחינה זו ההיסטוריוגרפיה הציונית הרשמית, שלא החשיבה את רציפות ישיבתם שי בני הארץ והתעלמה מהם לחלוטין או התיחסה אליהם בזלזול ואפילו באיבה. לא אשכח למשל נהמת לבו של ברוך ראב ז"ל כשסח לכותב הטורים האלה לפני שנים רבות, כיצד חגגו את יובלה של ראשון-לציון, כציון-בראשית להתישבות המחודשת בארץ ופסחו על פתח-תקוה, "אם המושבות", שקדמה לה בכמה שנים, לפי שמייסרי פתח-תקוה הגיעו מירושלים ולא מרוסיה.
משום כך, בולט בייחודו בין קצוות אלה דוד תדהר, שהוא בן הישוב, ער היה לכל אלה, שנתנו יד לחידושו של הישוב בעיר ובכפר ועוד הפליג לכת לרקעם של רבים בחו"ל ועל ידי כך השלים את התמונה לפרופורציה הנאותה, שכל ישראל יש להם חלק בארץ ישראל ובמדינת ישראל. הוא המחיש והדגים זאת באלפי הביוגרפיות שלו, שלא מעטות מהן מצויות לראשונה אך ורק אצלו. ואל יהא הדבר קל בעינינו. מצויינים היו בני הישוב בעור תכונה אחת. בניגוד להיסטוריוגרפיה העצמית בדורנו, היו הם חסרים לפני כן חושים היסטוריים, מחוץ לאי אלה בודדים, ורוב החומר ירד לטמיון. במשך שנים רבות התריע פנחס גרייבסקי ז"ל על חומר זה והוא הלך ונבר בבתי המשפחות הוותיקות וחלק ממה שהעלה הדפיס בקונטרסיו המרובים והשונים. בניסוח מודרני יותר היה תדהר ממשיכו של גרייבסקי, שרק עתה, עם פטירתו, אולי יידעו הרבים להעריך את החומר העצום שהציל תדהר מירידה לתהום הנשייה.
בח"י הכרכים הציב לו תדהר מצבת-חיים נאדרת ונהדרת ומשום כך תמוה ואף עצוב היה לקרוא במספדים לאחר פטירתו - וזה עבר כחוט השני בכל שנכתב בימים שלאחר הפטירה - שתדהר היה חלוצה של הבלשות העברית ולא נמנע גם ידידי שלמה שבא להכתיר את מספדו ב"חבר": "שרלוק הולמס של א"י הקטנה". יש בכך אמנם משום משיכת הקורא אולם גם משום מעוות ועוול לזה האיש תדהר ופעלו. אכן, בוועידת האיגוד העולמי של הבלשים, שנתכנסה לפני חדשים אחדים בתל-אביב, זכה תדהר בפרס השנתי של האיגוד כ"אבי הבלשים העברים" וכחלוץ הספרות הבלשית בעברית. אולם אנו יודעים, שכל זה היה טפל ביותר לעיקר פעלו, שבו באה לידי ביטוי תחושה היסטורית עמוקה וגם הביע בו זיקתו העזה והאיתנה לישוב ובוניו בעת החדשה. והרי אנו יודעים במה עסקו בלשים אלה שנתכנסו כאן (וסופר על כך בהרחבה, בימי הוועידה הנזכרת, בכל העתונים) ובמה עסק "אבי הבלשים העברים" בשלושים שנה האחרונות.
ודאי, שחוש בלשי מיוחד "הריץ" את תדהר לחטט בנבכי המשפחות הוותיקות והחדשות ואך מעטים יודעים באיזה עמל עלו לו ביוגרפיות לאין קץ וכמה היה מרבה לספר לידידיו, כיצד עלה בידיו לגלות תעלומות אלה ואלה בתולדותיהם המעורפלות של אישים, שרק אתמול היו מהלכים ברחובותינו ואילו לאחר פטירתם כבר איננו יודעים עליהם כלום ונשכחו מלב.
כזה היה "אבי הבלשים העברים" ולמותר להוסיף : באלפי אלפים של הבדלות יש להבדיל בין תדהר שלנו לבין המקצוע הקרוי בלשות. הוא התהלך בחוש-תודעה הריף כיצד התחלנו ב"לא כלום וכיצד הגענו עד הלום ומה החלק שיש לרבים ומרובים, מפורסמים ואלמונים ביש המופלא שלנו היום. בין דפי האנציקלופדיה שלו מהלכת הרוה הגדולה, שמכוחה הגענו עד לנאדרות שבתקופות בתולדות עמנו במשך הדורות מאז גלינו מארצנו. עתה כולנו חכמים ונבונים וכל שעט-סופרים בידו מנציח את עצמו לדורות הבאים. אולם תדהר היה החלוץ הראשון, שהבחין בערכה של הכרה יסודית של ראשיתנו המחודשת, שלשמה היה צורך בחריש יסודי ולא שיגרתי ביותר. ודאי, שלא נעלם מאתנו פעלו החלוצי של קודמו