בקיץ תרע"ו הוטל עליו מטעם ועד קהלת יפו ות"א ומטעם ועד הסיוע האמריקאי לנהל את המחסנים של חטים וקטניות ופחמים בשביל ת"א ויפו והסביבה לעזרת הנצרכים ולמכירה לתושבים במחירים הוגנים, כדי להצילם ממחסור ומדלדול על-ידי מפקיעישערים. וכשגורשו היהודים מיפו ות"א בניסן תרע"ז ורבים מהמגורשים התרכזו בכפר-סבא (המקום הראשון מחוץ למחוז יפו, שעל כל שטחו חלה פקודת גירושם, בכוונה שיהיו קרובים ככל האפשר לחזור לעירם בעת שתבוטל הגזירה), נתמנה מטעם ועד ההגירה למזכיר ולמנהל כל עניני העזרה למהגרים בכפרסבא. זה היה תפקיד רב סבל ואחריות, כי רבים היו מחסורי המהגרים במעון, מזון, הלבשה, ופגעי מחלות ומגפות ורדיפות ונגישות מצד השלטון הצבאי והאזרחי, ובכל אלה חיה עליו לעשות - וגם עשה .במסירות ובזריזות ככל האפשר - להפחית את הסבל ולהציל נפשות. (את פרשת סבל המהגרים ופעולתו .בכפר-סבא תיאר אח"כ בחוברת "מגלת כפר-סבא", הוצאת מתתיהו אליהו, ת"א תר"פ).
ועד הקהלה זכר לו את עבודתו המסורה לטובת מגורשי העיר בכפר-סבא ואחרי המלחמה מינהו למנהל ועד המכלת, גזבר, פקיד לטיפול בעניני עליה, התאזרחות וכו'. ומעת מזיגת הקהלה והעיריה (1.8.39) הועבר לעבודה בגזברות עירית ת"א.
צאצאיו: אליהו, תמימה, אשת ברוך הכהן גולוב סקי, ידידיה, מלטיה, נאמנה.
אהרן יצחק בלום
נולד בטלז, ליטא, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו שרגא פייבל. אחרי שנתיתם מאביו עוד בילדותו עלה ארצה בשנת תרל"ו עם אמו ואחיו אברהם יחזקאל (ראה עמוד 476), והתישבו בעיר העתיקה בירושלים. למד בחדרים ובישיבות ואח"כ למד מלאכת צורף זהב.
נשא לאשה, את חוה בת זוסמן כהן מירושלים. הצליח במלאכתו ושילב באורח חייו את הנאמנות השלמה לקדשי ישראל עם ההתקדמות ושיפור החיים ברוח הזמן ולבניו ולבנותיו נתן חינוך דתי עברי והשכלה כללית יחד.
כשקמה התנועה הציונית המדינית היה בין הראשונים ברוכשי השקל הציוני בירושלים, ואף הקנאים מתנגדי הציונות לא פגעו בו בגלל זה, כי הכל כיבדוהו כאיש תם וישר וירא-אלהים והתלהבותו ועוז רצונו לעזור בגאולת העם בארץ עשו רושם גם על מתנגדי הרעיון.
ביחוד התמסר לסלילת דרך להתישבות עברית בעבר הירדן, ובשנת מותו של הרצל, ב-1904, עזב את ביתו ועסקו, יצא לעבר הירדן והתקשר לרכישת שטח בן רבבות דונמים באדמת "חרבת ג'ועזא" ו"חרבת זאבייר". פנה למוסדות ולבנקים שיעזרו לו במימון הקניות, וכשהללו לא נענו יסד אגודה בשם "חלוצי עבר הירדן" שהצטרפו אליה כ-300 חברים ואף כספים הכניסו, ולפי התקשרותו עם החברים הושלשו הכספים לפקודת הרי"מ פינס , הד"ר יצחק לוי (מנהל בנק אפ"ק בירושלים), אברהם ישפה ואברהם סולו מיאק (מנהל הדואר הרוסי בירושלים), שיפקחו על הקניות והסידורים ועל מלוי התנאים שבין החברים ובין בלום. אחרי נדודים רבים בסכנת-נפש בשממות עבר הירדן וסוריה והשתדלויות בדמשק עלה בידו לרשום על שמו שטחים מסוימים בעבר הירדן ולהשיג את שטרי-הקנין ("קושאנים"). אבל גברה יד שונאי היהודים והתנחלותם, והקרקעות לא נמסרו לו. מכל העמל וההון שהשקיע נשארו לו רק חבילות מסמכים בעברית, בערבית ובטורקית, ואף לעת זקנה לא התיאש מחלום חייו לראות ישובים עבריים בחלק המזרחי של ארצנו, מעבר לירדן.
נפטר בירושלים, ט"ז ניסן תש"ז (6.4.47).
צאצאיו: פייבל, שרה (ז"ל), יהודה, אלישבע אשת שבתי (סמי) האלברשטאדט, מרגלית (מנהלת בי"ס לילדים מפגרים( אשת עוה"ד משה גרינבוים, הדסה אשת ד"ר אריה מור, דבורה אשת פרץ אפשטיין, חיה אשת אורי גריי ( קיבוץ בית השטה).
ירוחם גבאי
נולד באדירנה (אדרינאפולי), טורקיה האירופית, כ"ד ניסן תרנ"ג (8.4.1893), לאביו יעקב (בעל תעשיה) ולאמו מזל-טוב בת יהודה מגריסו מחסקובו, בולגריה. נתיתם מאמו בעודו תינוק ומאביו בעודו ילד וסבתו גידלה אותו. התחיל ללמוד בבית-הספר של חברת בי"ח בפלובדיב (פיליפופול) כשאביו עבר לגור שמה אחרי נשואיו בשנית, ואחרי מות .אביו חזר לאדירנה ולמד שם בתלמוד-תורה של הקהלה. משנשרף בנין הת"ת ונוסד בעיר בי"ס של כי"ח המשיך את לימודיו בו בקורס של בי"ס עממי ותיכוני, שהכשיר לחיי המעשה. השתתף בייסוד אגודת-ספורט לאומית "הגבוי" של התלמידים והיה מפעיליה. כשגמר את בית-הספר ב-1911 נתקבל לפקיד בסניף המקומי של "הבנק הגרמני למזרח", וכשפרצה המלחמה הבלקנית ב-1912 והצבא