כמומחה לטבק בבית-החרושת לסיגריות של הפירמה "האחים מספרו" בקהיר. בשנות 1912-14 ניהל את עסקי הפירמה באלכסנדריה ופתח לה שם סניפים, ובשנות 1915-17 היה מנהל עניני הפירמה בסואץ.
ב-1917 התנדב לשרות בצבא הבריטי ונתקבל לעבודה כמומחה לשפות וכבקי בעניני המזרח בשרות המודיעין ("אינטליג'נס") של מפקדת הקורפוס ה-21 שבפיקודו של הגנרל דולפן ושרת שם בדרגת קפיטן עד סוף 1919. בתפקיד זה היה מהיהודים הראשונים שנכנסו ליפו עם צבא הכיבוש דרך המדבר ולווה את הצבא במסע נצחונו עד לטורקיה.
בתקופת שרותו במפקדה כאן בקיץ 1918, בעת שהחזית היתה בקו הירקון, נזדמן לו לשמש כמתרגם ראשי במשפט צבאי "היסטורי". זה היה משפטו של מר רפאל רוזוב מפתח-תקוה, שמתוך תערובת של טמטום ורצון להרע הואשם על-ידי הצבא הכובש, שחנה אז בפתח-תקוה, במתן אותות לטורקים שמעבר לירקון באחד הלילות על-ידי מנורת נפט ומגהץ... בבירור המשפט עזר מר לופ כמתרגם להבליט את הטפשות שבהאשמה ולהביא לידי התנדפותה הגמורה. בין עדי ההגנה הופיעו במשפט הד"ר חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי. כן הרבה לעזור לעסקני הישוב בגישה אל המפקדה והשלטונות הצבאיים בעניני הישוב.
בסוף שנת 1919, כששוחרר מהצבא, חור למצרים ונתקבל שוב לעבודה בחברת מספרו כמומחה לגידול טבק. בהשפעתו החליטה החברה להקים ביתחרושת גדול לסיגריות בארץ-ישראל, והוא בא בשליחות החברה לחקור את התנאים להקמת התעשיה ואת הקרקעות המתאימים לגידול טבק. אחרי כמה חדשי חקירה מסר לחברה דו"ח ונשלח להקים את בית-החרושת ביפו, על גבול נוה שלום. אז החל גם להמריץ את היהודים בארץ לגדל טבק, בעיקר במושבות הגליל (ראש-פנה, כפר תבור, סג'רה, משמר הירדן וכו'), כי לפי חות-דעתו היתה רק אדמת הגליל מתאימה לטבק ולא שפלת יהודה והדרום (ולכן אף הזהיר את מר אליהו קראוזה , מנהל מקוה ישראל, שלא ישתול טבק באזור זה). הביא מומחים מיון ומטורקיה, שהדריכו את האכרים בגידול הטבק, ולהצעתו חילקה חברת מספרו את הזרעים בחנם והוא סייע להנהיג במקום "הטבק הערבי" (בעל עלים ארוכים) את הזנים המשובחים "ייניג'ה", "סמסון" ו''קאואלה", ובשנות 1922-25 היה קונה מהאכרים את הטבק בשביל בית-החרושת, במקום להביאו מיון, ושקד על פיתוח הענף הזה בארץ, - אלא שאחרכך נכרת הענף הזה בעקב המס הגבוה שהטילה הממשלה על שדות הטבק.
בשנת 1925 עזב את שרותו בחברת מספרו והוזמן על-ידי מר לובלינר לברלין לשם הכנות להקמת בית-חרושת עברי לסיגריות בארץ, אך בשלסיבות שונות לא יצא הדבר לפועל. הוא חזר למצרים ומשם לארץ-ישראל.
את פעולתו בבניה החפשית החל עוד במצרים, ושם אף הגיע עד לדרגת נשיא לשכה.
ניסן פופובסקי
נולד בייליסאבטגראד, אוקראינה, בשנת תר"ט (1849), לאביו זליג דוד ולאמו דבורה בת יצחק מזי בובסקי . למד בחדרים ובישיבות. בן עשרים נשא לאשה את רבקה בת אברהם סטרימובסקי , שניהלה חנות לחמרי ברזל לפרנסתם, והוא המשיך ללמוד עוד חמש שנים בבית-המדרש, ואח"כ יצא לחיי המעשה והרחיב את העסק גם במסחר רהיטים. עסק בצרכי צבור והיה גבאי "בית-הכנסת האדום" ("דאס רויטע שול'כל"), וכן היה חבר הנהלת הבנק המקו מי לסחר-חוץ והבנק לאשראי הדדי. מידידי הד"ר זאב טיומקין , שהיה רב-מטעם בייליסאבטגראד ועסקן פעיל בחיבת ציון. גם הוא היה חובב-ציון מסור ושאף כל ימיו לעלות לארץ-ישראל, וכשפרצו הפרעות הראשונות בייליסאבטגראד באביב תרמ"א ("הסופות בנגב") ארגן שם קבוצת יהודים לעליה לארץ-ישראל, אך הוא עצמו לא יכול עדיין לעלות.