במערכת פיתוח הארץ על-ידי ההסתדרות הציונית.
אולם משרד המושבות היה מעונין שהמפעל עד כמה שאי-אפשר לעכב את ביצועו על-ידי דחיות והשהיות לאין-סוף - יהיה משולב במערכת האינטרסים של ההון הבריטי ושל הקיסרות הבריטית. ב1925, עם התקדמות מאמציו בריכוז הון יהודי מארצות שונות באירופה ובאמריקה, בעלות זכויות שוות לעסקים והשקעות בארץ-ישראל לפי חוזה המנדט, פרסם משרד המושבות את החומר שבידו (בעיקר פרי חקירותיו של נובומייסקי) בדבר הפקת האשלג מים-המלח והזמין בקשות מבוססות לקבלת הזכיון. לטענות נובומייסקי וטולוק נגד מעשה בלתי-הוגן זה הובטחה להם זכותבכורה לעומת בעלי הצעות אחרים. באפריל 1927 הודיע להם משרד המושבות, שהם יכולים לקבל את הזכיון, אם יוכיחו את יכלתם לממן את המפעל.
קרוב לשנתים ארך ארגון ההון הדרוש, בסך 400.000 לי"ש, והקמת החברה וארגונה על בסיס בריטי ברבונותן הנומינלית של ממשלות א"י ועבר-הירדן. באפריל 1929 פרסם מיניסטר המושבות ספר לבן על דבר החברה ויכולתה לבצע את המפעל. ב-22 במאי 1929 נחתם בלונדון החוזה בין סוכן הכתר ובין שני השותפים הנ"ל בדבר מתן הזכיון להם ל-75 שנה. באוקטובר 1929 נוסדה רשמית חברת האשלג הארצישראלית וב-1 בינואר 1930 הועבר הזכיון על שמה.
בשנת 1928 נשא לאשה את ברטה בת העסקן הציוני יצחק ניידיץ .
מאז עוסק נובומייסקי בניהול המפעל ופיתוחו והודות לו נתקבלו עובדים עברים רבים והובטחו להם תנאי-עבודה הוגנים, אך המפעל כשלעצמו הוא נכס בריטי אימפריאלי חשוב מאד, שחשיבותו היתרה נתבלטה במלחמת-העולם השנית.
ד"ר יצחק ברייער (ברויאר)
נולד בעיר פאפה, מערב-הונגריה, י"ז אלול תרמ"ג לאביו הרב ד''ר שלמה זלמן ברויאר , שהיה אז רבה של הקהלה החרדית באותה עיר ולאמו צפורה בת הרב שמשון רפאל הירש (יוצר תנועת החרדים החדשה וקהלות המתבדלים שלה בגרמניה. רב בקהלות אולדנבורג, אמדן, ניקלסבורג, ובקהלה החרדית "עדת ישורון" בפראנקפורט ע"נ מיין, עורך העתון "ישורון" ומחבר הספרים "אגרות צפון", "חורב", פרוש על התורה ותהלים ו"19 מכתבים על היהדות"). בן שש עבר עם הוריו לפדאנקפורט דמין שבגרמניה, בעת שאביו הוזמן לכסא הרבנות של חותנו המנוח הרב שמשון רפאל הירש בקהלה החרדית "עדת ישורון". למד בבית-הספר העממי והתיכון של הקהלה שנוסד על-ידי אבי אמו, אביה הרוחני של תנועת הליכוד החרדי בקהלות מיוחדות והתחדשות רוחנית של היהדות החרדית בתנאי החיים שבמערב-אירופה. למד שש שנים בישיבת אביו והוסמך לרבנות. למד משפטים באוניברסיטאות מארבורג, שטראסבורג וברלין והוכתר בתואר דוקטור למשפטים ועורך-דין. ערך את המדור המשפטי באנציקלופדיה של ברוקהאוז.
עסק במקצועו כעורך-דין והתמסר לפעולה עיונית וארגונית לחיזוק היהדות החרדית כעסקן, סופר ונואם. פרסם מאמרים ורשימות ספרותיות בשבועון החרדי "איזראליט" שיצא בפראנקפורט בגרמנית, בעריכתו של יעקב רוזנהיים.
בימי המלחמה העולמית הראשונה שרת בצבא הגרמני בשרותים שונים ביניהם גם בתפקיד שופט צבאי.
ב-1916 נשא לאשה את אסתר בת יעקב איזנמן מאנטורפן.
השתתף ביסודה ובהנהגתה של "החברה החפשית לעניני היהדות החרדית" ואח"כ ביסודה ובהנהגתה של "אגודת ישראל", בה דרש תמיד להפנות את עיקר העבודה כלפי ארץ-ישראל בתור מצוה. היה מנהל "קרן הישוב" וחבר המרכז לעניני ארץ-ישראל של אגודת ישראל בפראנקפורט. היה בקשר מתמיד עם המרכז הארצישראלי של האגודה. לקריאתו בא ארצה לביקור בשנת תרפ"ו לשם פעולה למען עצמאות היהדות החרדית ועזר במו"מ בענין זה עם השלטונות.
אחרי עלית היטלר לשלטון עוד נשאר בגרמניה והשתתף, עד כמה שאפשר היה, בהגנה משפטית על עניני היהודים, ובאדר תרצ"ו עלה ארצה להשתקע. עמד בבחינת עורכי-דין זרים והורשה לעסוק במקצוע בארץ. המשיך בפעולתו כסופר והוגה-דעות ועסקן בהנהגת אגודת ישראל כחבר נשיאות הועד הפועל העולמי וחבר נשיאות המרכז הארצי, וכן היה חבר הועד המנהל של בית-החולים "שערי צדק" בירושלים, שהרבה לפעול לטובתו עוד בגרמניה.
היה נשיא הסתדרות פועלי אגודת ישראל בא"י. הופיע בעניני אגודת ישראל כלפי פנים וכנציגה בפני השלטונות. הופעתו האחרונה היתה בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לעניני ארץישראל בשנת 1946 יחד עם הדב משה בלויא ז''ל והרב יצחק מאיר לוין . בהופעתו זו עמד בתוקף על