ד"ר חיים איסר חיסין
נולד במיר, פלך מינסק (רוסיה הלבנה), ה' טבת הרכ"ה (3.1,1865), לאביו יעקב . למד עד שנתו ה-12 ב"חדר". עבר למוסקבה ולמד בגימנסיה עד המחלקה השביעית. האמין כרבים אחרים, שההשכלה והמהפכה הסוציאלית תביאנה. גאולה ליהודים בתוך שאר הנדכאים. אולם פרעות 1881/82 שכנעוהו, כי אין עתיד ליהודים בריסיה והכרחי להגר ממנה. בתחילה נטה לתנועת "עם עולם", שאמרה ליסד מושבה חקלאית סוציאליסטית ליהודים באמריקה. אך במהרה שוכנע על-ידי הגימנאזיסט הצעיר יחיאל צ'לנוב , שאין דרך אחרת ליהודים אלא לחזור לארצם ההיסטורית, ובאפריל 1882 הצטרף לאגודת ביל"ו.
בייל- 1882 הפליג בקבוצה בת ששה בילויים מאודיסה, ואחלי שהותו ימים אחדים ב"משרד הפוליטי" של ביל"ו באיסטמבול (משרד זה השתדל זמן ממושך - וללא הצלחה - לקבל מהממשלה הטורקית רשיון להתנחלות 300 סטודנטים יהודים מרוסיה על הקרקע בארץ-ישראל) המשיך את דרכו, הגיע לחוף יפו ביום כ"ו אב תרמ"ב, נתקל הוא וחבריו במחסום של איסור העליה, ואחרי השתדלויות ממושכות שנעשו למענו אצל השלטונות ביפו וטלגרפית גם בירושלים הורשו לעלות על החוף. מיד יצא עם חבריו למעון הבילויים, לפרדס אנטון איוב , והחל לעבוד כפועל מתאמן במקוה ישראל. תחת ידו הקשה של המנהל שמואל הירש ושכיריו הערבים, שעשו ככל יכלתם להכביד את ידם על ה"סטודנטים" הללו ולדכא את רוחם, כדי שירפאו מ"שגעונם" ליהפך לעובדי-אדמה ושיברחו מהארץ, ותוך כך סבל רעב ומחסור עם יתר חבריו. ואכן חזרו ששה לרוסיה, והוא רשם אז ביומנו, שאינו יודע למה דרושה גבורת-נפש גדולה יותר; להשאר ולהחזיק מעמד או להסיק את המסקנות ולעזוב את הארץ. לעומת היוצאים באו חברים עולים חדשים ובאחת הקבוצות בראשית תרמ"ג באד, חברתו וארוסתו פאני פריזר , ילידת העיר קרץ' אשר בקרים, שלמדה זמרה במוסקבה והתעתדה להיות זמרת באופרה, ואחרי הפרעות בדרום-רוסיה נתאכזבה גס היא מאשליות של עתיד אמנותי ברוסיה, הצטרפה יחד אתו לחבורת ביל"ו, וכשעלתה ארצה ניהלה יחד עם שתי חברותיה (פאניה בלקינד שנישאה אח"כ לישראל פיינברג ודבורה סירוט שנישאה ליעקב בר ליאבסקי ) את משק הבית הדל של הבילויים.
בתקופת הסבל במקוה ישראל בא אליהם פעם ביום השבת יהודי רוכב על סוס למעונם בפרדס אנטון איוב ושידל אותם שיבקשו הלואה להתישבות מאת המיסיונר פרידלנדר מירושלים והציג את עצמו כיהודי דורש טובתם. כשעמדו תוך שיחה על כוונותיו הנסתרות לקנות את נפשותיהם, גרשוהו בחרפה.
בט"ז חשון תרמ"ג עבר עם ארוסתו ועם עוד כמה חברים לראשון לציון לעבוד שם כפועלים על מנת שבמשך הזמן ינתן להם להתישב על הקרקע בעזרת פקידות הבארון רוטשילד - כהבטחת המנהל הירש . גם כאן סבל בתנאים קשים של עבודה שלמעלה מיכלתו ושכר זעום ושלטון הפקידות. כאן נשא לאשה (כשבוע ימים לפני פסח תרמ"ג) את ארוסתו בטקס חלוצי קצר (החלפת בגדים אחרי שחזר מהעבודה ופיתח את הפרדות, העמדת חופה על ראש גבעה תחת שקמה עתיקה - כיום בית הקברות) ואת הקידושין סידר להם צבי ליבונטין הזקן, ממיסדי המושבה. השתתף בחפירת הבאר הראשונה של המושבה, והוא היה הראשון שמצא תוך חפירה את מי התהום והכריז על הבשורה הטובה לעומדים למעלה.
אחרי שתי שנים קשות בארץ יצא עם אשתו לרוסיה, אך לא יכול להשתרש שם, כי, לדבריו, כבר הספיק "להינזר" מהחיים ברוסיה, ובראשית תרמ"ו חזרו ארצה, בו בזמן שכמה מהבילויים כבר זכו להגיע אל הנחלה במושבה גדרה שהיתה אז בראשיתה. כדי שיובל להתקבל גם הוא כמתנחל התכנסו חברי ביל"ו לאספה וקיבלוהו מחדש לחבר (כי עם צאתו מהארץ פקעה זכותו כחבר). אך לקבלת נחלה במושבה היתה נחוצה הסכמתו של הרי"מ פינס , פטרונם ועוזרם של הבילויים מטעם "חובבי ציון'' שברוסיה, ופינס עמד על כך בתוקף, שחיי המושבה יהיו מבוססים על המסורת הישראלית, ואם כי לחיסין לא היה יחס חיובי אל הדת הסכים אחרי מלחמה פנימית קשה - לקבל עליו את מרות הדת, וכשבא לגדרה ובידו אישור מאת פינס שמעתה גם היא חבר במושבה, הקצו לו ולאשתו לדירה את הסככה ששמשה אורוה לחמורם היחיד (שנקרא "הפילוסוף"), ויתר החברים - כולם רווקים - התגיררו בצריף היחיד שהיה אז מקום משכן המיסדים.
את החיים הקשים בימי בראשית של המושבה היה מוכן לסבול, אך ההכרה, שבלי תמיכה מחובבי ציון אינו יכול להתקיים, דיכאה אותו. אז עזב את גדרה וניסה לפרנס את משפחתו כאדם עצמאי בתור עגלון מוביל נוסעים ומטען מיפו לירושלים