השתמש בכל מדת האפשרות להמתיק את יחס אנשי השלטון לאחיו היהודים ולהציל אנשים ממאסר.
אחרי המלחמה חזר לתל-אביב ונכנס לעבוד בטחנת-הקמח של המשפחה ביפו ונתפרסם כמומחה במקצוע הטחינה.
כשפרצה מלחמת-העולם השניה נתמנה מטעם הממשלה למפקח על הטחינה, במחוז לוד. בתפקידו זה הדריך את הטחנות השונות בבירור החיטה ובקביעת טיב הקמח, בשכלול העבודה ובהפקת כמות מכסימלית של קמח-סטנדרד (קמח אחיד). כן השגיח על המאפיות שתוציאנה לחם טוב במדת האפשרות לפי ההוראות, בלי תערובות מיותרות ומזיקות. בפעולתו זו עזר למניעת מחסור בקמח ובלחם בשנות-המלחמה הקשות (והנהו בתפקיד זה גם כיום), ואגב השגיח, שחלקו של הישוב העברי לא יקופח בחלוקת הקמח. קיבל מכתבי תודה מהשלטונות בעד העזרה שהגיש במקצועו להזנת הצבור.
צאצאיו: אדל אשת אפרים בן דוד גולדשטיין (מפ"ת), משה יוסף, יפה, אברהם, לורה, כרמלה.
ניטה לאנגה
בתם השניה של צבי ושושנה בנטוויטש (אחותו של נורמאן בנטוויטש), נולדה בלונדון, בכ"א ניסן תרמ"ד (1884). אביה היה מחבריו האנגלים של הרצל ומעוזריו הקרובים באנגליה בפעולתו למען הציונות. בבית אביה ספגה למן ימי ילדותה את אהבת ארץ ישראל והיא אשר קבעה את גורל חייה.
בשנת 1910 נישאה למיכאל לאנגה, אשר שנתיים לפני כן, בשנת 1908, בא יחד עם קבוצה של יהודים אנגלים מאנגליה לארץ ישראל וסייר בה לארכה ולרחבה. שנתיים לאחר נשיאיה עלו לא"י והתישבו בזכרון יעקב. ידידותם עם ד"ר הלל יפה, ששימש באותם הימים רופא בזכרון יעקב, היה אחד הגורמים לכך שהשתקעו שם.
במושבה זו רכשו להם נחלה על מדרון צחיח של גבעה החולשת על המושבה, והקימו שם משק לתפארת. היה זה מפעל נועז באותם הימים ; הם היו היהודים האנגלים הראשונים שהתיישבו על הקרקע ובמובן זה היו חלוצים, מכיוון שהביאו לישוב הצעיר דבר שהיה נדיר באותם הימים, חוש לנוי ואמצעים חמריים לעזור לשכנים ולתמוך במפעלים שמטרתם טובת הכלל.
עוד לפני שעלתה לארץ הכשירה את עצמה לחיי אכרים בבית ספר חקלאי באנגליה ואת לימודיה השלימה בארץ בכעין הכשרה עצמית. שתי שנים שקדה יחד עם בעלה על הקמת המשק. בשנת 1914, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, נאלצה לחזור לאנגליה אחרי בעלה שהיה נתין אנגלי ושנקרא לשירות הצבא.
מיד לאחר גמר המלחמה, בשנת 1919 חזרו לארץ והמשיכו לפתח את המשק שלהם בזכרון יעקב, ועד מהרה נהפך משק זה לדוגמה, ובכל השרון והשומרון נישא שמה בפי כל על חנה ועל נדיבות לבה. השפעתה על בני הסביבה היתה גדולה לא רק בשל מעשי המשק שלה, אלא אף בביטוי אמונתה בצורך לעשות מעשים פשוטים וטובים למען הנמצאים אתה בכפיפה אחת. זרעה ונטעה את אדמותיה, אך יחד עם זה שיתפה את עצמה בשמחות ויגונות של האחרים. עזרה בייסוד בית ההחלמה הראשון לפועלים של הסתדרות העובדים בהר הכרמל וכן עזרה לבית הספר החקלאי הראשון לבנות בנהלל.
נפטרה לפתע בליל ט"ז בשבט תרפ"ב בזכרון יעקב, כשבעלה לא היה לידה. את ביתה בזכרון יעקב השאירה לקרן הקיימת בתנאי שישמש מרכז נופש והבראה לסופרים ולאמנים, למוסיקאים ולמורים.
עזריאל שריר (שרייער)
נולד בכפר דומאניוב, פלך פודוליה (אוקראינה), ג' אלול תרל"ב (1872), לאביו פסח (בעל טחנות) ולאמו בריינה בת משה פאק מסמוטריץ, פלך פודוליה. קיבל חינוך תורני והתמחה בעסקי אביו.
נשא לאשה את דבורה בת אליעזר שמואל הכהן. התישב בקאמיניץ פודולסק, עסק בתעשיה ובטחנות ובקבלנות-אספקה צבאית והיה ממיסדיה ופעיליה של