והוקירו אותו ואת כשרונותיו ופעולתו למען הרעיון וכשנסע ק. ז. ויסוצקי אחרי ועידת קאטוביץ לבקר בארץ ולראות את הדרכים והאפשרויות לפעולת חובבי ציון לעזרת הישוב החקלאי, קיבל את א. רוקח למזכירו לפי הצעת ראשי חובבי ציון באודיסה ויצא אתו לא"י. ויסוצקי היה מרוצה מאד מעזרתו וקיבל כמעט את כל עצותיו והצעותיו, ומשחזר ויסוצקי לרוסיה נשאר רוקח כמזכירו ועוזרו של אברהם מויאל , מנהל הועד הפועל של חובבי ציון בארץ, שמושבו היה ביפו. אך גם כאן לא מצא מנוחה לנפשו. השתלטות פקידי הבארון על אכרי המושבות הנתמכות הסעירתו מאד, ואף התנהגותם השקטה של ראשי חובבי ציון הרגיזתו: מדוע אין הם נלחמים בכל המרץ למען חרות האכרים. אנשי הפקידות חתרו תחת מעמדו, בחשדם בו שהוא המריד את אכרי ראשון לציון, ולבסוף פוטר ממשרתו כמזכיר חובבי ציון ביפו. אח"כ היה זמן-מה עוזר לאחיו העסקן ר' שמעון רוקח איש יפו (אביו של ישראל רוקח ראש עירית תל-אביב) בעבודת חברת "עזרת ישראל", שנוסדה ביפו ביזמת אחיו וביסוד השכונה "נוה צדק" שהיה בועד שלה ביחד עם ד"ר מ. שטיין, ראובן בלאטנער, מאיר המבורגר ואחיו שמעון-רוקח. כתב למענה מכתבים ומאמרים והשיג עזרה רבה מנדיבים בחו"ל לטובת פעולותיה למען העולים בבואם ארצה ולחיזוק הישוב ושרותיי הצבוריים בעיר המהוה "שער ציון". גם מכאן עודד את אכרי ראשון לציון במלחמתם על חרותם, וכשהפסיקה הפקידות את התמיכה לאכרים המרדנים שלח הוא להם עזרה מקופת "עזרת ישראל", אך מכספים שנועדו למטרות אחרות - ומשום כך הוכרח לעזוב את המשרה ואת בית אחיו.
ושוב יצא לחו"ל ובשנת תרנ"ח יסד ביאסי שברומניה את העתון "דער אידישער גייסט" (הרוח היהודי), שהופיע שלש פעמים בשבוע במשך שלש שנים וכתב בו כמעט את כל החומר, בחתימת שמו ובשמות בדויים, וזמן-מה הוציא גם עתון עברי בשם "תלפיות", שהגיע לרמה ספרותית גבוהה למדי ובין עוזריו הקבועים היה גם מ. י. ברדיצ'בסקי, אך לעתון זה לא נמצא קהל קוראים מספיק לקיומו, וכשפסק גם עתונו האידי עבר לגליציה והשתקע בדרוהוביץ'. כאן הוציא זמן-מה ירחון עברי בשם "הירדן", ובו עשה תעמולה לישוב ארץ-ישראל ונלחם בשונאיו וברודפיו החדשים והישנים - אנשי ה"חלוקה" והפקידות, שגם התמיכה שהיא נותנת לא היתה, לפי דעתו . אלא "חלוקה" בצורה אחרת. בינתים קמה הציונות המדינית. אך הוא לא מצא לו מקום בה, וכשנתקבלה בקונגרס הצעת אוגנדה ראה בכך צידוק לעמידתו מרחוק מתנועה זו, שפעלה למען הרעיונות שהוא נלחם להם, אך בהיקף רחב הרבה יותר.
לנדודיו בא הקץ עם מותו בדרוהוביץ' ביום ה' תמוז תרע"ד, הוא היום ההיסטורי, 28.6.1914, בו נרצח יורש-העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד בסאראייבו, המאורע ששימש גץ להתלקחות מלחמת-העולם הראשונה.
קהלת דרוהוביץ' קברה אותו בארון-מתכת, כדי לאפשר את העלאת עצמותיו למנוחה בארץ-ישראל, כפי שביקש לפני מותו, אך עד עתה לא העלו אותן ארצה.
צאצאיו: מרים אשת פרץ פסקל, אברהם (על שמו הוקם חדר הטבע בבית הספר החקלאי התיכון בפרדס חנה), יהושע (ז"ל, רוקח במצרים), משה (רוקח בצרפת).
ד"ר אליקום אוסטאשינסקי
נולד בפתח-תקוה, ג' ניסן תרס"ט (25.3.1909), לאביו אליהו (חקלאי בן חקלאי עוד מרוסיה, אכר בראשון לציון בשנותיה הראשונות ואח"כ בפתח תקוה, נשיאה הראשון של המועצה המקומית בכפר סבא) ולאמו מרים (מריאשה) בת אפרים גיסין (מראשוני הפעילים וטובי האכרים בפתח תקוה).
למד בבית הספר של המושבה, גמר את הגימנסיה הרצליה בתל-אביב ואח"כ למד חקלאות באוניברסיטאות טולוז (צרפת) ופורטיץ (איטליה) והוסמך לד"ר-אגרונום על סמך חיבורו על גידול ההדרים בארץ-ישראל.
משחזר ארצה ניהל את המחלקה הטכנית של חברת "הנוטע" ואת המחלקה החקלאית של התאחדות האכרים ונבחר לחבר הנהלת המרכז שלה. פעיל במכבי ראשון לציון ונבחר ליו"ר מועצתו ולגופים המנהלים של המכבי הארצישראלי.
ב-1941 נשא לאשה את שולמית בת דוד טוליפמן מטובי האכרים בראשון לציון (נכדת הרב יעקב מרדכי זינגר , השו"ב הראשון בראשון לציון).
השתתף בהנהגת עניני המושבה וביום 19.5.46 נבחר לנשיא המועצה המקומית בראשון לציון.
פעיל בעניני הצבור האזרחי כחבר בגוש האזרחי.
כתב מאמרים בענינים צבוריים וחקלאיים ב"הבוקר", בירחון "הדר", בשבועון "בוסתנאי", ב"פלסטיין טריביון" וב"המשק החקלאי".
בנותיו: דפנה, רות.