שבתי חזקיה, שהיה אז באיסטמבול בדרכו ארצה, פנה בהמלצת הרב יעקב מאיר מירושלים (אח"כ רב ראשי לא"י) אל החכם באשי משה הלוי, שהיה אז הרב הראשי ונציג יהודי כל הממלכה בפני השלטון המרכזי, ושניהם ביקרו במיניסטריון והסבירו שיהודי בולגריה נחשבים כנתיני השולטן (אז עוד נחשבה נסיכות בולגריה כשטח-חסות טורקי להלכה), ואז נשלחה פקודה למושל ירושלים שיחדל מהציק לנתיני השולטן בהר-טוב. היו להם גם פגעים אחרים: חוסר מים והכרח להביא מים על גבי חמורים ממרחק 20 ק"מ, חוסר ידיעת שפת השכנים, חוסר בקיאות בחקלאות וגניבות וחבלות מצד השכנים. בהשתדלות אלברט ענתבי עזר להם סלים אל-חוסייני (אחיו של המנהיג הערבי האנטי-ציוני מוסת קאזים פחה אל חוסייני) ונקבעו שומרים ערבים לשמור על המושבה, ושבתי חזקיה וחבריו נאבקו גם עפ שאר התלאות ונאחזו באדמתם.
בתרנ"ו ניהל מו"מ עם חוסיין חילמי פחה, מושל עבר הירדן, בדבר רכישת קרקעות שם. וכן ניהל כעבור כמה שנים משא ומתן עם רפיפאן פחה אלמג'אלי ומתקאל פחח אלפאיז שישפיעו על האמיר עבד-אללה שירשה מכירת קרקעות ליהודים בעבר הירדן.
בתרס"ח מכרו ליצחק ליב גודלברג, בעת ביקורו בארץ, 1500 דונם לשם יסוד חוה ומשק חקלאי מעורב.
בימי הדיונים בסן-רימו אסף כ-360 חתימות מכפרים ערבים בארץ - התומכים בהצהרת בלפור.
צאצאיו: יפה אשת שלמה גירון (מוכתר הר-טוב), רגינה אשת שמואל טופורק (סרן בצבא ההגנה לישראל), מתילדה אשת מאיר אהרנסון, שמואל, גבריאל ז"ל.
הדסה סמואל
לאביה יהודה גור-גרזובסקי (ראה כרך א', עמוד 244) ולאמה רחל בת מרדכי ניימן (ראה כרך א', עמוד 319). נולדה ביפו, י' סיון תרנ''ז (1897).
קיבלה חינוך בבי"ס, בית מדרש למורות ע"ש לוינסקי בת''א וקורסים בז'נבה.
היתה פעילה במכבי ובארגוני העזרה הסוציאלית בימי המלחמה העולמית הראשונה.
בתרע"ח, בימי הגיוס לגדוד העברי, לקחה חלק פעיל בתעמולה לגיוס.
בחנוכה תר"פ נישאה לאדוין בן סיר (כיום לורד) הרברט סמואל, הנציב הראשון ליהודה (ראה כרך שני, עמוד 768). בחתונה השתתפו גם השייכים של באר שבע, ואדוין הוכתר על ידם לראש השיכים. מימין