בתמונה: הוריה - יהודה גור ורעיתו, ומשמאל סיר הרברט סמואל ורעיתו.
חברת הועד הפועל הציוני, הועד המנהל של עלית הנוער והועד למען החיל יושבת ראש הסתדרות עולמית לנשים ציוניות ויצ"ו.
היתה בשליחויות רבות בשם ויצ"ו וקרן היסוד לארצות שונות וציר לועידות ויצ"ו. את כל זמנה היא מקדישה למפעלי ויצ"ו.
בניה : דוד , דן.
משה סמילנסקי
נולד בכפר טלפינו, פלך קיוב, אוקראינה, ז, אדר תרל"ד (1874), לאביו שמעיהו (בן-תורה, חוכר אחוזה גדולה ומנהל משק חקלאי בידיעה ובהצלחה) ולאמו רחל בת צבי גלינסקיה. התחיל ללמוד בכפר מולדתו ב"חדר" ובן שמונה עבר עם הוריו לכפר וייסקה מאלה שבפלך חרסון, שגם שם חכר אביו וניהל אחוזה נרחבת מאד, ושם המשיך ללמוד תורה והשכלה מפי מלמדים ומורים פרטיים. בין מוריו היו שנים מבני ביל"ו, וגיסו ברוך לידז'ינסקי היה מחבריו ותלמידיו של אחד-העם. מכל אלה וגם מקריאתו בספרות העברית החדשה בזמן ההוא ("אהבת ציון" לאברהם מאפו, מאמרי סמולנסקין ומל"ל ועוד) הושפע ברוח האהבה לציון, ומרחבי השדות במשק אביו וכתבי טולסטוי חיבבו עליו את עבודת האדמה כדרך להתעלות אנושית - ומתוך כל אלה יחד גברה שאיפתו להיות עובד-אדמה בארץישראל, שאיפה שגברה עוד יותר, עד כדי רצון עז והחלטה מעשית, תחת רושם סיפורי אביו בשובו מביקורו בארץ בשנת תר"ן. אז הסתלק ממחשבתו הראשונה, להכנס ללמוד בבית-הספר החקלאי בעיר אומאן, ובראשית תרנ"א התגבר גם על ההתנגדות הנמרצת של אמו ויצא לעיר ייליסאבטגראר, לעלות משם ארצה ביחד עם ד"ר זאב (ולאדימיר) טיומקין , שהתעתד לעלות ,ארצה ולנהל בה את פעולות ועד חובבי ציון. אך נסיעת טיומקין נתאחרה לשבועות אחדים, והעלם בן שש עשרה וחצי קצרה רוחו לחכות ובמצאו שיירה מיד הפליג בה מאודיסה וביום כ"ח חשון תרנ"א הגיע לחוף יפו.
בתחילה רצה להכנס ללמוד חקלאות במקוה ישראל אך בגלל שליטת השפה הצרפתית במוסד ויתר על תכניתו והחל לעבוד כפועל שכיר מטעם פקידות הבארון רוטשילד בכרמי ראשון לציון. מכתביו מהארץ עשו רושם רב על קוראיהם, ולמקראם ניבא עליו הרב יעקב מזא"ה ,רבה הראשי של מוסקבה, כי הנער הזה יהיה סופר בישראל, והצעירים שבמשפחתו (אחיו מאיר , שנודע אח"כ בשמו הספרותי "סיקו" - ראה כרך א', עמוד 272 - אחותו שפרה ז"ל, וקרוביו זאב ודוד סמילנסקי) עלו אחריו ארצה. גם אביו בא ובהשפעת הבן משה רכש כאלף דונם קרקע במושבה חדרה שנוסדה אז ואחרי שהותו כאן זמן-מה חזר למשקו באוקראינה, ומשה ויתר צעירי המשפחה עלו על הקרקע בחדרה והשתכנו בצריף שהקימו על גבעה בודדת במרחק רב מה"חאן". מקום משכנם של מיסדי חדרה, והתמסרו לעבודה ושפרה היתה מבשלת וכונסת לקבוצה המשפחתית. עד מהרה החלה הקדחת הצהובה מפילה אותם מעל רגליהם ונוספה על יתר הפגעים שהציקו לחלוצים הראשונים, רשיון לבנין בית לא יכלו להשיג והשוחד שניתן לשרי השלטון יצא לבטלה. ועל הכל באה גם מגפת החולירע וקציר המות והעזיבה רוקנו את סביבתם מיושביה, ובגלל ההסגר נחסמה אף הדרך להבאת צרכי מזון. בסוף הוכרחו לעזוב את המקום ולחזור לראשון לציון. ושם שכב משה חולה חדשים אחדים בקדחת שהביא בדמו מחדרה. בקיץ תרנ"ב שוב באו אביו והאם רחל ודרשו ממנו ומכל החבורה לחזור לרוסיה כל עוד נפשם בם. את שני הצעירים שבצעירים, זאב ודוד, לקחו עמהם. אך משה מצא גם בחליו כח להתנגדות בתוקף ותשובתו היתה קצרה ונמרצת: "לא אלך ולא אזוז מפה, איני יכול". גם אחותו שפרה נשארה וקדחת חדרה בדמה, וזמן לא רב אחרי נשואיה ליחיאל טרכטנברג מתה בדמי ימיה בראשון לציון, ביום כ"ט חשון תרס"א.
אחרי החלימו ממחלתו המשיך לעבוד כפועל בכרמי ראשון לציון והיה פעיל שם בחיים התרבותיים על הנוער ובספריה הצבורית, עבודה שנחשבה אז כפעולתמחתרת מהפכנית, כי שלטון-העריצים של פקידי הבארון אסר כל התארגנות וכל פעילות צבורית חפשית, שאין עליה אישור והסכמה מראש מצד הפקידות, בתרנ"ג רכש אדמה ברחובות, התישב שם, נטע כרם גפנים ושקדים ועסק בפלחה, ובשעות הפנאי עסק בכתיבה, בצרכי צבוד ובהוראה מתוך התנדבות.
בתרנ"ד יצא לרוסיה לדרישת הוריו כדי להתיצב