לצבא. שירת שבועות אחדים בצבא הרוסי, שוחרר וחזר מיד לרחובות.
נשא לאשה את צלה בת הסופר והמורה ישראל טלר (ראה כרך א', עמוד 279). נפטרה ברחובות, י"ד אייר תרצ"ד (29.4.34) בזיווג שני נשא את אסתר בת אברהם יהושע דונדיקוב (ממיסדי קהילת יפו וממיסדי רחובות). המשיך בעבודתו החקלאית ובעבודה צבורית מקומית, בלבטי האברים והכורמים במלחמתהקיום הקשה, בהנהגת המושבה ובשיפורה, בחיי התרבות של המושבה והסביבה, הצטרף לאגודת "בני משה" והיד. מפעיליה וממעריצי רבה אחד-העם . מתוך דחיפה פנימית העלה את הגיגיו על הכתב. והמורים יהודה גרזובסקי ושמחה וילקומיץ , שראו את כתביו, עודדוהו להמשיך. בתרנ"ח פרסם את מאמרו הראשון ב"הצפירה" הווארשאי ובשנת תרנ"ט המשיך בשורת מאמרים באותו עתון, בחתימת בן-חוה, על המושבות בארץ. בתרס"ב כתב מאמרים ב"המליץ", בתרס"ג ב"הצופה" הווארשאי (בעריכת א. לודוויפול) , בתרס"ה ב"לוח אחיאסף", ואח"כ ביתר העתונים העברים ובכתביעת ("השלוח" וכו') בארץ ובחו"ל.
בתר"ס השתתף ביסוד "אחדות המושבות", שהיתה הגרעין הראשון להתאחדות האכרים העבריים בבל הארץ. בתרס"א היה חבר המשלחת של התאחדות המושבות אל ועד חובבי ציון באודיסה ואל הבארון בנימין רוטשילד בפאריס בדבר ביסוס המתנחלים ושחרורם מהתלות באפוטרופסות של פקידות ואדמיניסטרציה (כתב ההשראה ושמות המשתתפים פורסמו ב"ספר ראשון לציון", בעריכת דוד יודילביץ, עמוד 322). כשחזר מאוכזב מכשלון המשלחת הקים ביחד עם כורמים אחדים יקב קטן לתעשית יין, כדי להשתחרר מהתלות ביקב הבארון, אך מחוסר אמצעים מספיקים, נסיון וכושר מסחרי נכשלה היזמה הזאת, ואז נואש מן הגפנים, עקר את כרמו ונטע כרם שקדים ופרדס.
בתרס"ו חלה במחלה קשה ונסע לשווייץ לשם ניתוח. לרגל היותו בשווייץ קיבל מנדט והשתתף כציר בקונגרס הציוני השביעי בבאזל.
בתקופת ההחלמה שלאחר הניתוח כתב מתוך שעמום סיפור מחיי הערבים, את "לטיפה". במקרה נזדמן אצלו הד"ר יחזקאל וורטסמן עורך עתון באידית, ולהפצרתו קיבל ממנו רשות לתרגמו ולהדפיסו בעתונו. הסיפור נתחבב על הקוראים וחמדה בן-יהודה תרגמתו חזרה מאידית לעברית והדפיסתו ב"השקפה". מאז המשיך בכתיבת סיפורים "ערביים" ואחרים ומאז הופיעו סיפוריו בעברית בסגנונו של עצמו ולא דרך צנור כפול של תרגומים, וכשחזר ארצה יסד ביחד עם ש. בן-ציון ודוד ילין (ובהסכמת אחד-העם) את הקובץ הספרותי "העומר". גם בו פרסם סיפורים מחיי הערבים, ועליהם היה חותם בכינוי "חוג'ה מוסה".
קירב אליו את הפועלים בני העליה השניה וכתב בקביעות בעתונם "הפועל הצעיר". עזר לפועלים בהתבססותם בארץ, אך התנגד לעקרונם על "כיבוש העבודה" מטעמים משקיים ומדיניים כאחד.
אחרי מות אמו בתרס"ט וגם בגלל מצוקה כס פית, יצא לרוסיה ושהה שם עד שנת תרע"א. באותה תקופה החל לפרסם סיפורים מחיי הארץ ב"העולם", שיצא אז בוילנה בעריכת א. דרויאנוב, וגדולי הסופרים באודיסה ובוארשה עודדוהו להמשיך בכתיבה.
בתרע"ב ערך סיור בערי ארץ-ישראל וסוריה ועמד על ניצניה של השאלה הערבית. בתרע"ג הרגיש בגופו את ה"שאלה" הזאת, כשנסתבך, ביחד עם כמה מאנשי רחובות, בעלילת-דם, על הריגת גנב ערבי מכפר זרנוגה הסמוך, ואחרי מאסרים וחקירות וסחיטות שוחד, כפי שהיה נהוג אז במשטר הטורקי הרקוב ברשעותו, בוטלה ההאשמה בעת פרוץ מלחמת-העולם הראשונה.
בשנות המלחמה ניהל את התאחדות המושבות ביהודה וסבל רבות מהמשטר הטורקי הצבאי והאזרחי, תוך מאמץ לקיים יחסים תיקינים עם השליטים ולרכך ככל האפשר את הרדיפות והנגישות, שפגעו בצבור האכרים ובכללם גם בו.
אחרי כניסת הצבא הבריטי ליהודה השתדל ליצור יחסים תקינים עם השליטים החדשים שנתקבלו כ"גואלים". התנדב לגדוד העברי הארצישראלי והיה מראשי ועד ההתנדבות. למרות אדיבותם הנימוסית של ראשי הצבא הבריטי ויחסיו הטובים עמהם התלבט זמן רב להשיג מהמפקדה את האישור לקבלת המתנדבים היהודים לגדוד מיוחד, ואם כי כיתר ראשי הישוב בימים ההם התיחס בעין דעה לתנועת המחתרת העברית "נילי" ולראשיה, הבליג לטובת הענין על השקפתי זו, פנה אל אהרן אהרנסון ובהשתדלותו הושג סוףסוף אישורה של המפקדה העליונה, ולמרות היותו אז כבר בן 44 נכנס גם הוא לגדוד ושירת בו כחייל עד ששוחרר.
השתתף בכל הפעולות לארגון חיי הישוב ולפיתוח משק הארץ, השתדל למשוך השקעות הון יהודי מחו"ל ויסד "חברת נוטעים אנגלו-פלשתינה" ו"חברת יהודה לקנין". השתתף ביסוד התאחדות האכרים העברים בכל הארץ והיה נשיאה במשך שנים רבות. בתרפ"ט יסד ביחד עם טובה ז. מילר, את השבועון "בוסתנאי'' של ההתאחדות, והיה עורכו הפוליטי במשך עשר שנים. פרסם בו בקביעות מאמרים לשאלות השעה, זכרונות מתולדות הגדוד העברי ועוד. זמן-מה היה גם עורכו הראשי של העתון היומי "דאר היום". כשהעתון התיצב למלחמה בעד צבור האכרים והאזרחים נגד השתלטות השמאל.
בתקופת העליה הגדולה מגרמניה גאל רבבות דונמים קרקע בנגב הרחוק .בעקב המשבר הכספי שבא על הישוב עם פרוץ מלחמת איטליה-חבש נתעכבו השקעות הקון הגדולות בקרקעות ובמפעלים, והוא נסתבך במצב כספי קשה בשל התקשרויותיו בגאולת הקרקעות ההן. הקרן הקימת לישראל רכשה ממנה את הזכויות וההתחייבויות על הקרקעות בנגב, וכך ניצל הוא מהסבך ועם ישראל רכש בסיס להתנחלות בנגב.
באותה תקופה חל שינוי-מה בעמדתו הפוליטית. התפטר מנשיאות התאחדות האכרים, התקרב לחוגי הנהלת הסוכנות היהודית ודגל בהשלמה עם ההנהגה.