ממזרח לירדן. קיבל את אות-הכבוד הצבאי הטורקי חצי-ירח הברזל, אות-כבוד אוטרי. אות-כבוד של הצלב האדום עם אות-הצטיינות במלחמה. וכשכבשו האנזאקים שבצבא הבריטי את רבת-עמון בסתיו 1918 נלקח בשבי ביחד עם כל המחנה ואחרי זמן קצר הורשה לחזור לעבודתו בירושלים.
השתתף ביסוד ההסתדרות הרפואית העברית בירושלים. היה חבר ועד העיר ליהודי ירושלים עד 1921. השתתף כנציג תחנת הבריאות וההסתדרות הרפואית בועידה הציונית העולמית בלונדון ב-1920. היה חבר משלחת רפואית בארץ ב-1920 מטעם קבוצה מדיצינית של ציוני אמריקה ושל ההסתדרות הרפואית העברית בראשותו של הד"ר הלל יפה בשנת 1921 עבר לתל-אביב ויסד מעבדה רפואית פרטית לבדיקות בקטריולוגיות וכו', הקיימת בניהולו עד היום.
פעיל בהסתדרות הרפואית כיו''ר הועדה המשפטית הארצית. שופט במשפט השלום העברי.
השתתף בקונגרסים רפואיים, ביחוד בקונגרסים עולמיים להיגיינה טרופית, ובזמן האחרון, ב-1948, בקונגרסים של התאחדות רפואית עולמית בז'נבה שבשוייץ. פרסם מאמרים מדעיים בכתבי-עת מקצועיים בעברית ובלועזית.
בניו: דן שלמה (מהנדס מים, מפקח על הספקת המים באזורי הדרום והנגב מטעם הסוכנות), גיל משה (עבד בשרות הרפואי בבסיס-עליה במרסיל שבצרפת בתקופת היותו סטודנט לרפואה).
מיכל יצחק רבינוביץ
נולד במיר, פלך מינסק (רוסיה, הלבנה), א' תמוז תרל"ט (1879), לאביו יעקב גרשון (רב בשורבילישוק, פלך קובנה) ולאמו אסתר לובה בת ר' יוסף זקהם. אחיו של הרב מרדכי ליב רובין (רבינוביץ), ראב"ד של "העדה האשכנזית החרדית" בירושלים.
למד בחדרים ובישיבות טלז וסלובודקה, ונודע בכינוייו "העילוי משורבילישוק", שמע תורה מפי הגאון ר' יוסף זכריה שטרן משאוולי, תלמידו ומקורבו של הרב יצחק יעקב רבינוביץ רב בפוניבז'. ובגיל צעיר הוסמך לרבנות. בן 18 הצטרף לתנועה הציונית בראשיתה ובשנת תר''ס החל מפרסם פיליטונים ב"הצפירה" וב"המליץ", ומאז המשיך מזמן לזמן בעבודתו הספרותית בעתונות העברית. נשא לאשת את שרה בת מאיר היילפרין ממינסק ("המלמד מפרוזין", בעל בית-מסחר לספרי קודש, מו"ל, מחבר הספר "הנוטריקון, הסימנים והכינויים"). התישב במינסק ועסק במסחר ובעניני צבור, ציונות ותרבות עברית. היה פעיל בועד לעזרת הפליטים בשנות מלחמת-העולם הראשונה. אחרי מהפכת מרס 1917 השתתף בועידה הציונית הכל-רוסית בפטרוגראד (פטרבורג-לנינגראד). נבחר לחבר המרכז הציוני לרוסיה הלבנה ופעיל בו בגלוי ואח"כ במחתרת כל זמן היותו במינסק, בשנות 1917/18 ערך את העתון היומי הציוני "דער יוד", בשנות 1918/20 היה חבר הנשיאות והמזכיר של קהלת מינסק, ב-1920 חבר הנשיאות והמזכיר של הועד הלאומי ליהודי רוסיה הלבנה בנשיאותו של העסקן יצחק ברגר. מ-1921 היה מרצה בקורסים למורים עברים במינסק ואח"כ בביתהמדרש הממשלתי למורים אידיים (מטעם המשטר הסובייטי) וניהל את הועדה לחקר תולדות היהודים ברוסיה הלבנה. המשיך להלחם בעד הציונות כל עוד היה הדבר אפשרי - בויכוחים עם מתנגדיה בעתונות, בשיחות, באספות ובועידות. אך היהודים שונאי הציונות, שהשלטון על עניני היהודים נמסר לידם, לא יכלו לסבול דעה מתנגדת לדעתם, ובהשתדלותם נאסר שלש פעמים ב"עוון" ציונות ונפסל ממשרתו.
ב-1925 עלה ארצה והתישב בירושלים. הביא אתו את אוצר ספריו ובתוכו הרבה ספרים וכתבייד יקרי-מציאות. פתח את בית-מסחר הספרים "דרום" (על סמך המימרה שבתלמוד: "הרוצה להחכים ידרים"), עסק בעיקר במכירתם ואף בהוצאתם של ספרי חכמה ומדעי היהדות, ובית-מסחרו נעשה מרכז לא רק לקוני ספרים כאלה אלא גם למחבריהם ולהוגים בהם, וחכמים וסופרים היו מרבים לסור אליו לשם שיחה בעניני חכמה ומדע וליהנות משיחותיו הפקחיות והשנונות, המתובלות במכמני אוצר הפולקלור היהודי.
עסק גם בפעילות צבורית, חבר פעיל בועד "מגן" - לעזרת ציוני רוסיה, היה חבר ההנהלה ובשנות 1934/35 המנהל של בנק הלואה וחסכון, חבר ברית הפיקוח "מרכז", נשיא לשכת "ירושלים" של בני ברית וחבר הועד הפועל של הלשכה הגדולה לארץישראל, חבר ועד החינוך כנציג החינוך הכללי, פעיל בציונות הכללית (היה נאמן התורה והמסורת, אך לא השתמש בהן לקאריירה פוליטית-מפלגתית), פעיל בחברת "מקיצי נרדמים" ובהוצאת ספריה, מרצה ברדיו ירושלים ומעל במות צבוריות שונות על נושאים היסטוריים ופולקלוריים, על דפוסים עבריים, זכרונות על אישי התנועה, התורה והמדע. נתן שיעור קבוע ברמב"ם בשבתות בבית-הכנסת "ישורון". כתב מאמ