צאצאיו: שמואל (למד שחיטה בירושלים ואחר שהוסמך לשו"ב חזר לגדרה והיה עוזר לאביו ברוקחות, שימש כפועל חקלאי ועגלון אצל דוב אריאלליבוביץ ומשה מהרש"ק ואח"כ נתקבל כמלמד-דרדקי וחובש בנס-ציונה); צבי (למד בבית הספר החקלאי במקוה ישראל, התמחה במכונות ונעשה מכונן); פסיה ואפרת (נישאה בגיל 14 לרוקח סינדריכון שבא במקום אביה בגדרה, נתאלמנה בגיל צעיר מאד).
משה דננברג
נולד בפינסק, רוסיה הלבנה, טבת תרכ"ד (1.1.1864), לאביו יהודה ליב (גוזר עצים) ולאמו לאה . למד בחדרים ואח"כ את מלאכת הנגרות.
בשנת תרמ"ד עלה ארצה עם הוריו ועסק במלאכת הנגרות ביפו.
בתרמ"ו נשא לאשה את בתיה בת צבי פלורנץ מטלז.
בשנת 1906 נסע לאפריקה הדרומית, עבד והשתלם במקצועו במשך שלש שנים וכשחזר ארצה החלה הקמת השכונה החדשה "אחוזת בית" (היא תלאביב), פתח נגריה מסודרת וביצע את עבודות הנגרות בהרבה מהבנינים הראשונים של תל-אביב. רכש לו מגרש גדול ברחוב הרצל (ליד בית "הלואה וחסכון") ובנה לו בית ובמלחמת-העולם הראשונה יסד בית-חרושת ללבנים בת"א.
נפטר בתל-אביב, כ"ג אדר ב' תש"ח (3.4.48).
בנותיו : אסתר (ז"ל) אשת חיים איסר דננברג (מתה בימי גרוש יפו-ת"א בטבריה), סימה אשת צבי בינדר .
נכדו הנהג צבי דננברג (בן בתו אסתר) נפצע עלידי כנופיה ערבית מזוינת ביום כ"ג ניסן תרצ"ו בנסעו מחיפה לת"א, יחד עם ישראל חזן , בין נור-שמש ובין ענבתא (לפני גמירת כביש חיפה בשפלת החוף, כשהיו נוסעים דרך הרי השומרון) ואחרי יסורים קשים מת בבית-החולים "הדסה" בת"א ביום כ"ח ניסן תרצ"ו, - והתקפה זו היתה הפתיחה למהומות שפרצו אז בארץ ונמשכו קרוב לשלש שנים.
הרב אברהם נדאף
נולד בסיון תרכ"ו בקרית אלקאבל הסמוכה לצנעא לאביו ר' חיים ולאמו מרגלית (לולוה), בת הרב יחיא בדיחי מצנעא. נתחנך בצנעא על ברכיהם של גדולי התורה בימים ההם: ר' אהרן כהן ור' אברהם קארה. עד גיל העשרים שקד על לימוד התורה בישיבות המפורסמות של ר' חיים קרח וצאלח. משנכנס לעול המשפחה מצא את לחמו ממלאכת הצורפים, האמנות המסורתית של משפחתו בצנעא. בשנת תרנ"א, בגבור זרם העליה לא"י, עלה ארצה יחד עם בני משפחתו. בדרך החתחתים והנדודים לא"י שיכל באניה את אשתו ובתו. לירושלים הגיע בגפו אך לא אמר נואש. כאן התחיל את חייו מחדש : נשא אשה חדשה והמשיך במלאכת הצורפות ולמד תורה.
בימים ההם היתה הקהלה התימנית בירושלים בראשית התהוותה ולא היתה מאורגנת מבחינה צבורית. כאיש מורם מעם נחלץ לעבודת הקהל ונרתם בהדרגה לעגלת הצבור: תחלה כמורה לילדי העדה ולבסוף כאחד המנהיגים הנושאים בכל סבל הקהלה הרוחניים והגשמיים כאחת. שנה לאחר בואו ארצה, באלול תרנ"ב, השתתף יחד עם ר' שלום אלשיך ביסוד "קופת-הקמח" לעזרת חולים עניים ויולדות. באותה שנה שימש גם כיו"ר חברת "תהלה לדוד" שפעלה לעצור במגפה שפשטה אז בין ילדי התימנים. בכסלו תרנ"ג נבחר לאחד מרבני העדה ומנהיגיה באישור בד"צ הספרדים.
עבודתו בהוראה העמידה אותו על הצורך בהדפסת התאג' והתכלאל (חומש ומחזור התימניים) ומיד התמסר בכל כחו לפעולה : ארגן מגבית בקרב בני הקהלה, ויחד עם ר' שלום עראקי הוציא לאור בשנות תרנ"ד - תרנ"ה שני ספרים אלה המהוים עד היום גולת-הכותרת בספריהם של יהודי תימן. הפצת שני ספרים אלה וכן מצבן הקשה של הישיבות והת"ת אילצוהו לצאת בשנת תרנ"ה למצרים ותימן כשד"ר