בערב פסח, תרס"ט הגיע עם משפחתו ליפו. ואחרי שאזל מעט כספו בימי החג יצא לעבוד כפועל חקלאי בפתח-תקוה. השכר הספיק בקושי לפרנסת משפחה ולא תמיד, היתה עבודה מצויה. אך הוא נשא את סבלו באהבה ובסוף נטל עליו להיות ''בויארג'י" (שומר פרדס ומפקח על כל צרכי העבודה) ויצא עם משפחתו לדור בבית קטן שבפרדס מרוחק מהמושבה. בימים ההם היה מצב הבטחון פרוע בסביבה, ובשמירה עסקו שומרים יהודים וערבים מוגרבים. אנשי-שוד עזינפש, ור' אברהם שפירא , ראש השומרים, סירב לקבל אחריות לבטחונה של המשפחה שהתישבה דוקא במקום פרוע ומסוכן כל-כך. אך הוא עמד באומץ על רצונו לחיות בין הנטיעות והשומרים הערבים כיבדו את עוז רוחו ומנעו גם אחרים מפגוע בו.
כל ימיו התנגד לקבלת תמיכה בכל צורה שהיא, ותוך עבודה קשה ומפרכת חסך מעט כסף ורכש לו שטח קרקע. משהתחילה התישבות עולי תימן בפתח-תקוה התקרב אליהם בחיבה. בראותו אותם באנשי עמל מסורים לארץ ומוותרים על תפנוקים, והדריכם בעבודות הפרדס, השדה והכרם. היה שמח בחלקו ושופע עליזות ואמונה בעתיד.
נפטר בפתח-תקוה, כ"ב ניסן תרצ"א.
צאצאיו : יהושע, רחמה אשת שלמה טפרמן.
חיים אהרן ואלירו
נולד בירושלים, בשנת תר"ה (1845), לאביו ר' יעקב (יליד איסטמבול, שו"ב בירושלים ואח"כ מיסד בנק ואלירו ושותפיו ומראשי עדת הספרדים). למד בבתי-המדרש והישיבות ומשנתו ה-15 ואילך עבד כפקיד בבנק של אביו, ומשנת תרל"ה היה מנהל הבנק בירושלים ומתר"מ (אחרי פטירת אחיו יוסף משה שהיה מנהל סניף יפו) היה המנהל הכילי של כל סניפי הבנק בארץ ובסוריה.
שרת את הממשלה הטורקית באספקת מצרכים ובהלואות לקופות השלטון של פלך ירושלים, קיבל ממנה אותות-כבוד שונים ומדים בצירוף התואר "מותמאייז". יצר קשרים עם גדולי הבנקים באירופה ועל-ידי כך שימש קשר בטוח להעברת בספים לארץ ולסוריה. בעת ביקורו של פרנץ יוסף קיסר אוסטריה בארץ בשנת 1869 (לרגל השתתפותו בחנוכת תעלת סואץ) קיבל בני ואלירו הוראות מטעם בנק רוטשילד הוינאי לספק לקיסר את כל צרכיו בכספים ואותו השרות הוטל עליו אח"כ בעת ביקור בנו יורש-העצר רודולף, וקיבל אות-כבוד אוסטרי יחד עם זכות של חסות אוסטרית. גם ל"משלחת הדתית הרוסית" עזר בהעברת כספים ובשרות בנקאי להקמת בניני מגרש הרוסים בירושלים וקיבל אות-כבוד גבוה מהצאר הרוסי. כן היה בנק זה הצנור להעברת הכספים לצרכי סלילת מסילת-הברזל יפו-ירוש לים וחינך פקידים יהודים עובדי בנק, שהיו לעזר ביסוד בנק אפ"ק ויתר הבנקים היהודים שקמו אחרי בנק ואלירו, חלוץ הבנקאות בארץ.
בעת התקהלות המושלמים הקנאים לערוך טבח בנוצרים וחורבן כללי בירושלים (י' סיון תרל"ו, אחרי נפילת השולטן עבד אל-עזיז ועלית מוראד במקומו), שם ח. א. ואלירו את נפשו בכפו, מיהר אל המופתי ואל מפקד הצבא ודרש מהם למלא את חובתם להשקטת העיר, והודות לכך דוכאו המהומות במהרה.
היה במשך כמה שנים חבר מועצת הפלך (מגיליס אידארה"), בבית-המשפט המעורב ובבתי-הדין הקונסולריים. במשך 25 שנה היה ראש העדה הספרדית (החבר החילוני הראשון, לפניו היו רק רבנים חברי הועד) ופעל לטובת ענייה ונצרכיה והנהיג סדרים מתוקנים בניהול משק הכספים של העדה. ייצג את העדה בפני השלטונות. היה פעיל בנסיונות לאחד את עדות הספרדים והאשכנזים בועד-עיר מאוחד.
המוסדות האשכנזים לוו ממנו תמיד את הכספים בשעת הדחק. פקיד ונאמן הבנק היה זמן רב ר' משה יצחק גולדשמידט, ואח"כ מר יצחק בנבנישתי.
נדב את המגרש הגדול לבית הזקנים הספרדי, שהיה נשיאו במשך שנים ושקד על ביסוסו ופיתוחו. ואת המגרש הגדול לבית-החולים "שערי צדק" (לזכר בתו מלכה שמתה בעלומיה). השאיר בצוואתו סכום גדול לצרכי צדקה, ובחלק מעזבון זה נוסד תלמוד תורה "בית אהרן" על שמו.
נפטר בירושלים, ט' אלול תרפ"ג.
בניו: יעקב, יוסף משה (ד"ר למשפטים, שופט, היה אחד משלשת השופטים בהרכב בית-הדין לפשעים חמורים, שלפניו הובא תיק אשמת הרצח של הד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל, נגד אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט. ראה כרך שני, עמוד 661), ד"ר גבריאל (רופא), נסים (סוחר).
על שמו רחוב בירושלים.