בהשפעת הספרות והעתונות העברית היה חובב ציון. בשנת תר"ו (1890) עלה לארץ ישראל. בארץ עבד כפועל בראשון לציון ורחובות. כשנוסדה, חדרה, קנה בה בשביל אביו 150 דונם, אך בשובו לרוסיה לקחת את משפחתו, הוכרח להשאירה בגולה, מכיון שנתחדשה באותם הימים הגזירה של "הפתקא האדומה", ורק לו ניתן לחזור ארצה, בדרכו לא"י הספיק להשתתף בועידת "חובבי ציון", שהתקיימה באותו פרק הזמן באודיסה. בארץ שהה עד תרנ"ה. ואח"כ חזר לעיירתו.
בשובו לגולה התמסר שוב לעבודה צבורית. קודם כל ניגש ליסד בית ספר בעירו, ואם כי היו הפרעות מצד החרדים, התגבר במרצו על התנגדותם, ובית הספר נוסד בתרנ"ו בשם "תלמוד תורה". בראש הת"ת המודרני הזה עמד וניהלו במשך כמה שנים, וכשקמה התנועה הציונית נהיה לציוני מדיני ויסד אגודות ציוניות בעיר מושבו ובערי הסביבה.
בשנת תרס"ז נוסד הועד הפלכי הציוני בפודוליה, ומיומו הראשון של הועד הנ"ל היה בו חבר. בשנת תרע"א הושב על ספסל הנאשמים ביחד עם כל חברי הועד באשמת השתתפות בארגון בלתי ליגלי.
השתתף כציר בקונגרס הציוני התשיעי בהמבורג.
השתתף באופן פעיל במלחמה נגד "המבריחים" שליד הגבולות, מטעם חברת יק"א, שהיה המורשה הכללי של חברה זו. המלחמה הזו ב"מבריחים", שהיו באותה שעה גם סוכני הבולשת הרוסית (הג'נדרמריה) גרמה לו שנתחייב גלות לחמש שנים לסיבריה, ורק הודות למהפכה הרוסית שפרצה בשנת 1917 נשתחרר מהגלות אחרי ששהה בסיביר במשך שלש שנים. גם בגלות פעל הרבה לטובת הציונות, ובשנת 1917 נשלח מאסטרחן כציר מטעם הציונים בעיר הנ"ל לועידה הציונית בפטרוגרד.
בתרע"א ביקר שוב בארץ ישראל כדי לסדר את ענין 150 דונם אדמה בחדרה, שנפלו לו בירושה אחרי מות אביו.
בימי המהפכה הרוסית קבל ידיעה איומה, כי בנו יחידי שנשאר בארץ ישראל והיה מזכיר הגימנסיה "הרצליה" - פנחס - הצטנן בזמן הגירוש וחלה בשחפת, שממנה מת בתרע"ז.
באותו פרק הזמן נבחר למורשה וגזבר הועד לעזרה לנגועי הפרעות מטעם הג'וינט, היה חבר העיריה בקמניץ, חבר וגזבר הקהלה הדימוקרטית בעיר, וציר מקמניץ בועידת הקהלות באוקראינה, שהתקיימה בקיוב בשנת תרע"ח. כשביקר פטלורה בקמניץ בשנת תר"פ התיצב בראש משלחת הקהלה הקמניצאית והגיש את תעצומות היהודים לדיקטטור האוקראיני.
בט' תר"פ הצליח לצאת מרוסיה ובא לא"י עם הקבוצה הראשונה של העולים מפולניה ואוקראינה. בבואו נתקבל לעבודה בלשכת העליה של "ועד הצירים" בחיפה, אח"כ עבר לירושלים ועבד זמן-מה כמזכיר שכונת "תלפיות", ומשם עבר לנהל את המוסד "בית חנוך עוורים" בירושלים, ועמד בראשו שמונה שנים.
בינתים נזדקן, ותלמידיו שהתישבו ב"קרית ענבים" הזמינוהו להצטרף אליהם, ואם כי יכול היה לנוח מעמלו הרב, בכל זאת אינו יושב בטל לגמרי, ועובד כמה שעות בכל יום ליד העצים והפרחים היפים מסביב לביתו היפה שהקימו לכבודו, וגם מטפל בספרית הקבוצה, הנקראת "ספרית שלום", כספרן הספריה, הנקראת לאות הוקרה על פעולותיו לפנים, על שמו.
יצחק עבאדי
נולד בירושלים, כ"ט תשרי תרנ"ח (1897), לאביו אברהם (סוחר, נכד ר' אברהם עבאדי, שעלה ארצה מדמשק) ולאמו סולטנה בת הרב שלמה מזרחי (מצאצאי ר' אליהו מזרחי מפרשו של רש"י על התורה, נכדת הרב משה מזרחי מחבר שו"ת "פרי הארץ" ואחות הרב אלעזר מזרחי סופר בית הדין הספרדי, המוזכר בזכרונות יהודית מונטיפיורי, מחלוצות מפעל חינוך הבנות ברוח הזמן מיסודו של הבארון רוטשילד; ממשפחת מזרחי המשורשת בארץ זה כמאתיים שנה ובעלת חזקה של הגבאות הראשית בבית-הכנסת הספרדי המרכזי בעיר העתיקה על שם רבן יוחנן בן זכאי).
למד בתלמוד-תורה של עדת הספרדים, בביתהספר למל, בביה"ס למסחר של חברת "עזרה" הברלינית ובבית-המדרש למורים וגמר בו את למודיו