ניספח עתונאי למשלחת הישובית שביקרה במחנות הפליטים בקפריסין.
ממיסדי אגודת העתונאים בתל אביב וחבר הועד שלה מיום הוסדה. כיום - חבר הנשיאות של אגודת העתונאים.
נשא לאשה את הגב' אנדא בת מיכאל וויילר. בנו: גדעון.
יהודה נדיבי (פרנקל)
נולד בהומל רוסיה, 26 יוני 1899 לאביו שלמה בן יוסף (עסקן פעיל ב"צעירי ציון") ולאמו חנה בת יונה בבובניק (נפטרה בתל-אביב, ט' תמוז תש"ב 24.6.42). בבית הוריו שלט הדיבור העברי וכך היה הוא מהראשונים ברוסיה ששפת-אמם היתה עברית.
בהיותו כבן חמש פרצו הפרעות בהומל, ואביו, שהשתתף בהגנה העצמית הוכרח להמלט מרוסיה ללונדון ושם היה מורה לעברית, ואחרי זמן קצר הזמין אליו את אשתו ובניו, וביתם בלונדון היה מרכז לדוברי עברית.
למד בבית-הספר העממי שבמרכז היהודי במזרח לונדון, ובשעות הערב בבית-הספר העברי "תלמוד תורה" בראשותו של הרב י. ק. גולדבלום. בן 12 שנה גמר את בית-הספר העממי וזכה בסטיפנדיה להמשיך את לימודיו בבית-ספר תיכוני. באותן השנים עבד אביו בתעמולה ציונית בארצות-הברית ובקנדה, ובסוף קיץ 1913 היה ציר קנדה לקונגרס הציוני ה-11 שהתכנס בוינה. אחרי הקונגרס נפגש בטריאסט עם אשתו ובניו שבאו מלונדון, נסע עמהם ארצה וסידרם בתל-אביב והכניס את בניו לגימנסיה הרצליה, ואח"כ חזר לעבודת התעמולה הציונית באמריקה.
משפרצה מלחמת-העולם הראשונה נשארה המשפחה בארץ ולמרות נתינותה הבריטית הצליחה להתחמק מעיני השלטון התורכי. בעת הגירוש הכללי מיפו ומתל-אביב, באביב תרע"ז, עברה המשפחה ליבנאל, ויהודה נדד עם הגימנסיה לשפיה ומשם לחיפה, ושם עמד בבחינת הבגרות במחזור הששי ב-1918.
כשנכנס הצבא הבריטי לחיפה, שימש כמקשר, הודות לשליטתו בשפה האנגלית, בין "ראש הגולה" מאיר דיזנגוף, ובין השלטון הצבאי בעניני הגולים מיפו ותלאביב. ובזה ראשית הקשר האמיץ אשר היה בינו לבין מר דיזנגוף עד למותו של האחרון. באותו הזמן הגיע אביו ארצה כמתנדב בגדוד העברי האמריקאי, ולפי עצת אביו העמיד יהודה את עצמו לרשות ועד הצירים אשר צוה עליו להצטרף לממשלה. ומיד נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המיג'ור ג'יימס רוטשילד. אח"כ הועבר לעבודה כפקיד אזרחי בממשלה הצבאית ושירת כעוזר ליהושע גורדון, שהיה אז מנהל המחלקה לעניני היהודים בשלטון המחוז ביפו. בשרותו זה נמצא ביפו ביום פרוץ המהומות הגדולות ב-1 במאי 1921, וביחד עם קומץ הפקידים היהודיים בבית-הממשלה (ה"סראייה") טפל בנפגעים. אח"כ עבד במשך ארבעה ימים בפקודת המושל כמקשר ומורה דרך ליד כוחות הצבא שנשלחו מרמלה להשקטת העיר ולעזרת היהודים שעמדו על נפשם בנוה שלום, ב"בתי ווארשה" ובמעונות העולים שעל שפת הים.
ביום 18 במאי נאסר בחדר המושל באשמת נסיון לרצוח ערבים ושוד כספם בשעה שנהל את פעולת הצלת נשים וילדים יהודים שהיו מוקפים ערבים. בפקודת התובע. הכללי הצבאי בוטלה האשמה נגדו והוא שוחרר.
אח"כ נתמנה על-ידי המיג'ור קמפבל, מושל המחוז, למנהל מחלקה חדשה למושבות העבריות שבמחוז יפו, שאחד מתפקידיה היה לעזור לקימום הכפרים והמושבות שנפגעו עקב המהומות. כן נתמנה לחבר בועדת הבטחון למושבות, בהשתתפות קציני צבא ואנשים מהצבור (ביניהם ש. טולקובסקי ואברהם שפירא) .
עם פרסום ההגבלות על העליה (שהתקין הנציב העליון אחרי מהומות מאי 1921) וקביעת תקנות להעלאת קרובים, ארגן מטעם המושל ומחלקת העליה הממשלתית (שבראשה עמד אז היהודי אלברט חיימסון) ובעזרת ועד הקהלה של יפו ות"א את רישום הבקשות של היהודים תושבי המחוז להעלאת קרוביהם מחו"ל. במשך חדשים ספורים הוצאו אז בחתימת ידו כעשרים אלף רשיונות עליה, ועוד זמן רב אחרי כן, למרות ההגבלות הנוספות על העליה, הוסיפו השלטונות לכבד את חתימתו בעניני העליה ולהרשות את כניסתם ארצה של בעלי הסרטיפיקטים שלו.
בסוף ינואר 1922 נשא לאשה את חברתו למחלקה בגימנסיה הרצליה, רחל בת דוד נחום לבני (וייסבורד) ממיסדי תל-אביב (ראה בכרך זה, עמוד 1163).
כשפורסם חוק ההתאזרחות בשנת 1922 החליף את אזרחותו הבריטית בארצישראלית ואת השם הלועזי פרנקל בשם העברי נדיבי.