מבוא - אביגדור המאירי); "פוטאש את פרלמוטר" (מאת מונטאגי גלס, עברית - פריידמן, מבוא - י. מ. נוימן); "בן הכפר" (מאת ליאון קוברין, עברית - בן ציון ידידיה, מבוא - מאת המתרגם); "בוהימה" (מאת פוצ'יני, עברית - אושמן, מבוא - מנשה רבינא).
בתש"ו נתמנה למנהל המחלקה לתעשיה שליד מגבית ההתגייסות וההצלה בת"א.
עם הקמת מדינת ישראל (אייר תש"ח) הוזמן לעבודה במנהלת הדואר הראשית בקרית הממשלה, במחלקה לשרותים פנימיים.
מפרסם מאמרים ב"הארץ", "בטרם" ו"ידיעות מעריב".
אברהם יעקב חרי
לאביו חיים (ת"ח, סוחר) ולאמו דבורה בת צבי פלאום (סוחר).
נולד אטאקי (בסרביה), י' טבת תרמ"ה (1884). קיבל חינוך מסורתי וכללי.
בגיל 18 עבר לורשה ועבד כפקיד במשרד. התקרב לתנועה הציונית והיה פעיל באגודת "צעירי ציון". ממיסדי הספריה "השחר" ואולם לקריאה בורשה.
בשנת תרע"א היה ציר הקונגרס הציוני בבזל, מטעם "צעירי ציון" בורשה.
בשנת תרע"ב עלה לארץ והתישב בתל-אביב. נתמנה בתור מנהל מרכז אגודת הפרדסנים .בתרע"ה נתקבל כפקיד במשרד הא"י תחת הנהלתם של ד"ר ארתור רופין וד"ר יעקב טהון בת"א. היה פעיל בועדה להתעתמנות בראשית המלחמה העולמית הראשונה, מפעילי המכבי ביפו-ת"א. בתרע"ח נתמנה מטעם המשרד הא"י למנהל בתי המלאכה שע"י "בצלאל" בירושלים. בתר"פ עבר ללשכה הראשית של הקהק"ל בירושלים במחלקת הקרקעות.
בשנת תרפ"ג נשא לאשה את שרה בת אברהם בטייבסקי מקמינקה, פלך פודוליה.
בתו: אביבה.
נחום ביגר
נולד בצפת, ב' טבת תרנ"ב (1892), לאביו יצחק ליב (שמשפחתו עלתה ארצה מקולומיה שבגליציה) ולאמו ליבה בת נחום כהן מגאלאץ שברומניה.
למד בחדרים ובישיבת "תורת ארץ-ישראל" של הרידב"ז בצפת ושמע שיעורים ממנו. ומפי חתנו הרב יוסף קאנוויץ. (ראה את הערך שלהם בכרך זה).
בשנת תר"ע נשא לאשה את מרים בת שלמה כהן מצפת.
היה במשך במה שנים מנהל אדמיניסטרטיבי של ישיבת הרידב"ז בצפת. אח"כ עבר לטבריה. התמסר לפעילות צבורית והיה ממיסדי השכונה קרית שמואל ויושב-ראשה בשנות 1930/35. מזכיר ועד קהלת טבריה זה 17 שנה. ממיסדי המעון למתרחצים "בית דויד", יו"ר הסניף המקומי של המזרחי, נשיא לשכת "בני ברית" וחבר מועצת העיריה.
צאצאיו: יצחק, גאולה אשת ישראל גוברמן,
הרב יוסף רפאל בן-נון
נולד בירושלים, בשנת תקפ"א (1821), לאביו יעקב ולאמו לאה.
למד בישיבות הספרדים והצטיין בבקיאות גדולה בש"ס ובפסוקים והוסמך לרבנות.
נשא לאשה את שרה לבית פרסייאדו (נפטרה ביפו, י"ג אלול תרנ"ג).
היה בעל אופי חזק. לא נשא פנים לאיש, ביחוד בעניני הלכה, ולא חשש להתנגד גם לדעתם של ראשי הרבנים בירושלים. משום כך לא ניתן לו המקום הראוי לו בישיבות ובהנהלת עניני העדה והיה נרדף רוב ימיו.
בשנותיו האחרונות שימש רב לעדת הספרדים ביפו. הרבה לפעול למען גיבוש העדה וניהל את עניניה בתבונה רבה. ביחוד נתגלתה עמידתו התקיפה