(בשנות תרנ"ח, תרנ"ט, תרס"א, תר"ע). בשנות כהונתו הונהג רישום הנולדים, הנשואים והנפטרים, סידור שיטת המסים ובחירת הועד לפי פסק-ההלכה של ר' נפתלי הרץ הלוי רבה של יפו והחוקה נדפסה בחוברת מיוחדת בשם "פינה ויתד" ובנין הבריכה להספקת המים (באד תר"ע). כן היה ממיסדי בית הכנסת, בית מדרש, תלמוד תורה וגמילות חסדים, והוא שיסד את משפט-השלום המקומי והיה בו השופט הראשי.
למלאות 30 שנה למושבה אסף את זכרונותיו שרשם במשך הזמן והוציאם בספר בן שני כרכים בשם: "ספר היובל לקורות המושבה ראשון לציון".
נפטר בראשון לציון, ג' אלול תרפ"ה, והובא למנוחה בקבר המשפחה.
לזכרו קראה מועצת המושבה את הרחוב העובר ליד ביתו בשם רחוב דרור. צאצאיו: שמואל (נשא לאשה את חנה בת הסופר והמורה ר' ישראל טלר , שהיה חותנו של משה סמי לנסקי), יעקב (אשתו סוניה בת יוסף יורובסקי חבר "ועד חלוצי יסוד המעלה"), יואל (אשתו מלכה בת מנדלינו מאיסטמבול), פנינה אשת הבילויי שמשון בל קינד, צפורה אשת הבילויי דוד יודילביץ, שרה אשת יצחק גינצבורג, בת-שבע אשת שור ז"ל ואח"כ אשת האדריכל אהרן שוחט, רחל אשת אלכסנדר בר' שמעון ראטנר.
ד"ר מאיר קלומל
נולד בעיירה ווידז, מחוז נובואלכסנדרובסק, פלך קובנה, ליטא, ו' טבת תרל"ה (2.1.1875), לאביו אב רהם (מוסמך לרבנות ומחמת עניוות הסתפק במשרת ש"וב: ממשפחה מפורסמת בתורה ובמעשים טובים) ולאמו צפורה בת ר' דוד הלפר (למדן וסוחר) מרז'יצה, פלך ויטבסק.
למד בחדרים ובישיבות בווידז, רז'יצה וקובנה. התקרב לחובבי ציון והתמסר לרכישת השכלה כללית. גמר בזמן קצר את הלימודים התיכוניים והצליח בבחינת בגרות, ובמשך לימודו התפרנס ממתן שיעורים ומכתיבת מאמרים בעתונים. בתרנ"ה נסע לפראג והתכונן לכניסה לבית-המדרש לרבנים בהנהלת הרב ד"ר אהרן קמינקא. ב-1898 נתקבל למחלקלפילוסופיה ולפילולוגיה באוניברסיטת ברלין, ובו בזמן שמע שיעורים גם במחלקה לרפואה מפי הפרופ' ברגמן ולמד בבית-המדרש לרבנים של הרב ד"ר הילדסהיימר , וניהל את החוג של הסטודנטים הציוניים. התמסר לעבודת מחקר והיה עוזר בקביעות לפרופ' א. ברלינר בחיבוריו הביבליוגרפיים. ב-1899 עבר לאוניברסיטת גטינגן והיה תלמידו של הפרופ' ולהאויזן, חוקר-המקרא הנודע. ב-1901 עבר לאוניברסיטת שטראסבורג והיה תלמידו המובהק של המזרחן הנודע פרופ' נלדקה. שם היה ראש הסטודנטים הציוניים ופעיל לעזרת הסטודנטים היהודים ממזרח-אירופה. ביום 14.2.1902 הוסמך לדוקטור לפילוסופיה על סמך חיבורו על תורת השומרונים. השתקע בוואושה ועסק בהוראה ואח"כ במסחר.
ב-1904 נשא לאשה את מרים בת אברהם זלמן אברמוביץ , סוחר חשוב משאוולי, ליטא.
בוארשה תפס מקום כבוד בעולם העסקים והעסקנות הצבורית והציונית. הצטיין כנואם, מטיף, כתורם ונדבן.
במלחמת-העולם הראשונה, כשהעיר וארשה היתה בכיבוש גרמני, פעל במסירות בועד העזרה האמריקאי "ג'וינט", הקים את ההסתדרות הציונית מחורבותיה, פעל בראש מיסדיה ומנהליה של "תרבות" לטיפוח השפה והתרבות העברית והפצתן, ליסוד בתי-ספר וסמינריונים למורים והשיג את האמצעים לקיום "תרבות" ומפעליה מאת הג'וינט וממקורות אחרים. היה נשיא "תרבות" בפולין ובמשך שבע שנים (1917-24) היה גם ראש ההסתדרות הציונית בפולין, ייצג אותה בקונגרסים הציוניים והיה חבר הועד הפועל הציוני ונשיא הדירקטוריון הארצי של קרן היסוד. פעל למען יצירת הבנק המרכזי למוסדות האשראי השיתופיים והיה נשיאו, מעמודי התווך של הציונות הדימוקרטית וממיסדי סיעת "על המשמר" בציונות פולין.
ביקר בארץ ב-1925, ואחרי שהמשבר הכלכלי בפולין ערער את מצבו החמרי עלה ארצה בתרצ"ג, מלווה ברכות הוקרה מאנשי המוסדות שהקדיש להם את מיטב אונו, הונו וזמנו, והועד המרכזי של "תרבות" קרא אז על שמו את ביה"ס העברי הראשון מיסודה של "תרבות" בוארשה.
בארץ התמסד לפעילות כלכלית ויסד חברה לבנין בתים משותפים בשביל אנשי המעמד הבינוני, חזר לפעילות בעניני תרבות, שהיו קרובים תמיד ללבו. ביזמתו חודשה עבודת "ברית עברית עולמית" ונבחר לסגן יושב-ראשה ובהשתדלותו נתנה חברת הביטוח "ציון" את הכספים להתחלת הפעולה מחדש. נבחר לשופט עירוני בתל-אביב והיה פעיל בהתאחדות עולי פולין.
בעלותו ארצה כבר קננה מחלה בגופו, אך הוא התעלם ממנה והמשיך לעבוד במלוא המרץ. בעקב