מאמריו העיוניים, נושאי רעיונות התחיה הלאומית, מחקריו ותגובותיו על בעיות-חיים יום-יומיים שונות, נתפרסמו ברוב העיתונים העברים והיהודיים בארץ ובגולה. כתיבתו מגוונת: פיוט, בלטריסטיקה, פובליציסטיקה, רשמי-מסע, דברים שבאידיאולוגיה, הערכות, מסות, דברי בקורת ועוד. בלבוב, ערך את הבטאונים : "בתקול" ו"המסלה".
בשנת תרצ"ה עלה עם משפחתו לארץ והשתקע בתל-אביב. ממשיך בעסקנותו הצבורית ובעבודתו הספרותית.
חבר המועצה הארצית של "המזרחי": חבר הועד הפועל של "מפעל התורה", סניף תל-אביב; מזכיר הכבוד של אגוד הסופרים הדתיים בת"א; חבר ועדת התרבות להפצת הדבור העברי; ממיסדי הגמ"ח ע"ש יצחק ורחל ברכמן, ליד בית-הכנסת "החשמונאים" ונבחר ליו"ר הכבוד שלה. מפקידיו האחראיים של בנק "המזרחי בת"א.
צאצאיו: יצחק (אדריכל, השתתף בהתחרויות אדריכליות וקבל פרסים, אחד משני האדריכלים, שעל יסוד הפרס הראשון שקבלו, בנו את בית הנכאות לעתיקות היהודים על הר הצופים בירושלים), שמחה שמעו ן (מורה בגימנסיה "גבע" ובבית הספר למלאכה של המזרחי בת"א).
אליהו-מיכל (בן-ציון) לוין
נולד בייקאטרינוסלאב, אוקראינה, ט"ו בשבט תרמ"ט (1889), לאביו ר' צבי הירש מסלאנט (מגדולי סוחרי האריגים ברוסיה) ולאמו לאה .
בשנת תרנ"ג עזב האב את עסקיו הגדולים ברוסיה בידי אשתו ועלה להשתקע בירושלים, קנה כמה בתים בשכונות סוכת שלום ובית ישראל והעביר מכספיו מרוסיה ארצה באמצעות רבה הראשי של ירושלים, רבי שמואל סלאנט . בתרנ"ח הביא אליו את אשתו ובני יחידו אליהו-מיכל, וכדי להקל עליהם את טלטולי הדרך יצא לקראתם ר' ירחמיאל אמדורסקי עד איסטמבול. המשיך במעשי חסד ובלימוד תורה ובשנת תרס"א נפטר בירושלים.
בבואו ירושלימה ידע רק רוסית. היה ילד מפונק (בן יחיד במשפחה עשירה) וחולני, ובאחד המקרים של מחלותיו הוסיפו לו את השם בן-ציון . הובאו לו הביתה. מטובי המלמדים, ועד מהרה נעשה בןבית בשפה האידית, שהיתה מדוברת אז בפי היהודים האשכנזים, ובלימודי התורה. המשיך ללמוד בישיבה והשתלם באופן פרטי בשפות ובלימודים כלליים. אח"כ למד את מלאכת הרוקחות, ועסק בה לפרנסתו.
נשא לאשה את דבורה נכדת ר' נתן נטע נאטקין (מעסקני הישוב הישן בירושלים. השתתף בבנין השכונות מחוץ לחומה, ביקר בשליחות בארצות הברית מטעם הכולל המאוחד של הספרדים והאשכנזים גם יחד).
המשיך בעבודתו ברוקחות וקיבל הכנסות גם מהרכוש הגדול שירש מאביו, אך הוציא ממנו הרבה לעזרה לנצרכים, הן במתנה והן בהלואות גמילותחסד, שאפיו העדין לא נתנו לגבותן בתקיפות והן נשארו רשומות בפנקסו עד שנשתכחו, וכך פחת והלך הרכוש שבידו. השתתף בפעילות ובתמיכה במפעלים צבוריים, ובין השאר עזר ביזמה ובכספים גם ביסוד "המכבי" בירושלים.
יצא לארצות-הברית להשתלם ברוקחות, וזמן-מה אחרי שובו פרצה מלחמת-העולם הראשונה. השלטון הטורקי סלח לו את נתינותו הזרה והאויבת (רוסית) וגייס אותו לשרות כקצין רפואי (רוקח צבאי) באיסטמבול, באיזמיר ואח"כ בדמשק. באיזמיר התנדב ללמד עברית בבית-הספר אליאנס, ורבים מתלמידיו, שנטע בהם את החיבה לארץ-ישראל ולעברית, עלו במשך הזמן והשתרשו עם משפחותיהם בארץ.
בדמשק נשאר 6-5 שנים אחרי המלחמה. הביא שמה את משפחתו, פתח בית-מלון. ששימש מרכז לארצישראליים התושבים והאורחים בעיר, היה פעיל בחיי הצבור והחברה, הצטרף ללשכות "בני ברית" והבונים החפשים ועזר ביסוד המכבי הצעיר, שהגיע בהדרכת בצלאל בצראווי להישגים נאים.
חזר ארצה עם משפחתו ואחרי שהות קצרה בירושלים עבר להתישב בנוה צדק שבתל-אביב. התמסר לעבודה בביטוח, שלמד את דרכיו בהיותו בארצות הברית, ייצג חברות-ביטוח אירופיות והיד. מהראשונים שארגנו את הענף הזה בארץ במסגרת אירופית, וכן היה הראשון שארגן מכירת אגרות-חוב בארץ. נסע כמה פעמים לאירופה בעניני החברות שייצג. הכשיר הרבה אנשים שעבדו בשרותו לבקיאות במקצוע והם תופסים כיום מקומות חשובים בענף הביטוח בארץ וגם הצליחו לעשות לביתם. אך הוא עצמו, בגלל אפיו העדין, לא שאף ולכן אף לא הצליח לבסס לו מעמד כלכלי כראוי לאיש מרכזי בענף זה. לא פעם נאבק אף בקשיים כלכליים, אך חוש השמירה על היופי