הרב ד"ר מרדכי נורוק
נולד בטוקום (פלך קורלנד ברוסיה הצארית; אח"כ החלק הדרומי-מערבי של לטביה), כ' חשון תרמ''ה (7.11.1884), לאביו ר' צבי האזענפאט , רב בטוקום ואח"כ בעיר מיטאו (גדול בתורה, הוכר גם כרב רשמי בהשתדלות מרדכי בנו בעת ביקורו אצל שרהפנים הרוסי סיפיאגין ב-1901; בן הרב ר' אהרן מראסיין, שגמר את הש"ס י"ג פעמים) ולאמו צירה דבורה בת הרב אליעזר ליפמן ליכטנשטיין (ממשפחה שהעמידה מתוכה 16 דורות רצופים של רבנים, ביניהם נודע הגאון ר' קלונימוס קלמן ליכטנשטיין מביאליסטוק; במשפחה היו האחים הנודעים מאבות החידות ר' אלימלך מליזנסקי, תלמיד המגיד ממזריץ' ומחבר "נועם אלימלך" ור' זושא מהאניפולה).
למד תורה מפי אביו והוסמך לרבנות. קיבל תעודת-בגרות מהגימנסיה במיטאום, למד באוניברסיטאות פטרבורג, גרמניה ושוייץ.
נשא לאשה את דבורה בת ברוך אולשוונגר .
בגלל חולשת אביו לעת זקנה עזר לו בניהול עניני הרבנות והקהלה, ואחרי פטירת אביו (ו' אדר א' תרע"ג) נבחר במקומו.
השתתף בחיים הצבוריים מנעוריו, הן בענינים מקומיים והן בהתיעצויות ובהשתדלויות של רבנים ועסקנים בענינים מרכזיים, בעיקר למען ביטול גזירות או ריכוכן אצל ראשי השלטון הרוסי, והצליח ליצור עמהם קשרים טובים מתוך כבוד הדדי ולהשיג לטובת הכלל כל מה שאפשר.
בזכרונות אשר אתו בכתובים על פעולותיו העצמיות והשתתפותו בפעילות רבנים ועסקנים ובאיסוף המכתבים שבידו רשומה פרשת עשרות שנים בתולדות היהודים והציונות והרבה פרטים בעלי ערך היסטורי שנצטברו אצלו במהלך חייו רבי הפעלים. למען הקיצור תזכר כאן רק תמצית מהדברים החשובים ביותר.
פעל בהצלחה למען התרת הישיבה בפלך קורלנד - שהיה מחוץ ל"תחום המושב" - ליהודים מפלכים אחרים. עלה בידו לקבל רשיון ליסד רשת של קופות מלוה בקורלנד, השתתף ביסוד בנק מסחרי במיטאו ויסד רשת של בתי-ספר דתיים-לאומיים בקהלות קורלנד. בהשפעתו דחו יהודי קורלנד בעת הבחירות לדומה הרוסית הראשונה, ב-1905, את הצעת הברית של האצילים הגרמנים הריאקציוניים והתקשרו עם הלטים, כי הוא חזה מראש ואף הגיד, שהעתיד הוא לעם הארץ ולא לבעלי האחוזות, אף כי הללו היו מקורבים לחצר המלכות ואף הבטיחו עזרה שתדלנית לטובת היהודים. בכל זאת נשארו טובים היחסים האישיים בין האצילים ובינו, ותוך כך נתבסס מעמדו לעתיד בלטביה העצמאית.
כציוני פעיל נבחר כציר מקורלנד לועידה הגדולה של ציוני רוסיה (מינסק 1902) ושימש בה גם ככתבו של עתון גרמני גדול.
אחרי הועידה הדפיס חוברת מיוחדת בגרמנית על דיוניה ושלח אותה להרצל וקיבל ממנו מכתבתודה. ב-1903 נבחר כציר "המזרחי" לקונגרס הציוני הששי (.קונגרס-אוגנדה'', האחרון בחיי הרצל). בדרך לקונגרס נסע ברכבת עם הרצל (שחזר אז מביקורו אצל פלבה ראש ממשלת רוסיה) מוילנה ועד ברלין. בדרך הרבה הרצל לשוחח עמו על בעיות ומאורעות בציונות ובמדיניות העולמית וביקש ממנו מאמרי חז''ל בענין חובת ישוב ארץ-ישראל וכו'. אחרי הקונגרס רב הסערות, בו האשימו ציוני רוסיה ("ציוני ציון") את הרצל בפנית עורף ל"אם הזקנה" (לארץישראל ההיסטורית), נתן לנורוק את ספרו "מדינת היהודים" ורשם בו בכתב-ידו (בגרמנית): "ידידי הצעיר! אל תפחד! אנו נשארים עם אמנו הזקנה. הרצל". כשצוה המפקד העליון, הנסיך הגדול ניקולאי ניקולאיביץ (דודו של הצאר ניקולאי השני והאחרון) לגרש את היהודים מפלכי הספר באביב 1915. כמוח זקים באשמת ריגול לטובת האויב הגרמני. הוצע להרב נורוק להשאר בקורלנד בתור צנזור למכתבי החיילים היהודים. לשאלתו, אם זהו צו-שרות או חסד, הוגד לו שזהו גמול על פעולתו בהקמת ביתחולים לפצועי המלחמה, ואז סירב לקבל את החסד, ואחרי שביקש משר-הפלך לשמור על בית-הקברות העתיק מחילול, יצא בעקבות הגולים ועבר למוסקבה.
במאי 1915 הופיע במשלחת בפני ראש הממשלה גורימיקין ומיניסטר הפנים מאקלאקוב בדבר הגירוש. במוסקבה ובפטרבורג - השתתף עם עסקני היהודים בהנהגת מפעלי סעד לנפגעי המלחמה והגירושים, ותחת מסוה פעולות אלה עסקו גם בהתיעצויות בענינים צבוריים (שהיו אסורות ליהודים במשטר הצארי המלחמתי) וביחוד בהשתדלויות להסרת כתם הריגול. הודות לכך פרסמו ב-1915 טובי העסקנים והסופרים הדמוקרטיים כרוז בשבח היהודים ומסירותם למדינה, ואחרי השתדלויות ומשלחות, כשהשלטונות הציעו לבטל את הגירוש בתנאי שהיהודים יתנו בני-ערובה לבטחון שלא יהיו בוגדים.