בגיה, נתקבל אצל המלך לראיון שארך 35 דקות ולדיונים עם שר-החוץ. הצליח לרכוש את עזרת נורבגיה לענין הציוני בעצרת ארגון האומות ולהשיג הסכמה לקליטת 600 יהודים, כמספר יהודי נורבגיה שנרצחו בידי האויב.
ב-1946 ניתן לו תואר דוקטור כבוד באוניברסיטה בניו-יורק.
באביב 1947 בא ירושלימה למושב הועה''פ הציוני. אחרי חצי שנה יצא לציריך למושב הועה''פ הציוני ומשם לניו-יורק לישיבות האכסקוטיבה של הקונגרס היהודי העולמי.
לרגל הדיונים בעצרת או"ם על א"י צורף כחבר לועד הציוני העליון לשעת חירום. נפגש עם אישים אמריקאים רמי-מעלה ועם מכריו הותיקים, מדינאים בני עמים שונים, והשתדל והשפיע עליהם שיתמכו בתביעה היהודית ליסוד מדינה עברית בארץ.
אחרי השתתפותו במושב השני של הקונגרס היהודי העולמי בקיץ 1948 במונטרה בשבווייץ חזר ארצה. לקראת הבחירות לכנסת הראשונה השקיע הרבה עבודה וכשרון ביצירת החזית הדתית המאוחדת וכמועמד המזרחי נבחר אף הוא כציר לכנסת הראשונה. בכנסת נבחר ליו"ר ועדת המנדטים, לחבר ועדת הכנסת, יו"ר ועדת משנה לתלונות צבוריות, חבר ועדת משנה לתקנון הכנסת, חבר ועדת משנה לחסינות הכנסת, היה יו"ר ועדת משנה של הכנסת להעלאת ארונו של הרצל, חבר משלחת הכנסת להודיע לד''ר וייצמן על בחירתו לנשיא המדינה ונציג בדיונים עם הנשיא על הרכב הממשלה הקבועה הראשונה. בין כל חברי הכנסת הוא היחיד שהיה חבר פרלמנט בכלל ונחשב למומחה בבעיות פרלמנטריות. מופיע בישיבות הכנסת בבעיות פוליטיות, כלכליות, תרבותיות ובעניני דת.
ביולי 1949 יצג בכבוד ובהצלחה את הכנסת בקונגרס הבינפרלמנטרי העולמי בשטוקהולם, הנחיל תבוסה על במת הויכוחים לדברי השטנה של נציג עיראק ורכש ידידים ומוקירים - ביניהם מדינאים ותיקים שנפגש עמהם פעמים רבות בקונגרסים כאלה בנציג הפרלמנט הלטבי - לפרלמנט של מדינת ישראל.
בעשרות שנות פעילותו הצבורית כתב מאמרים בעתונים אלה: "המליץ", "הצפירה", "העולם", "יידישע רונדשאו", "די וולט", "מארגען זשורנאל", "דינא צייטונג", "ווסחוד", "בודנושנוסטי", "סיבודניא", "פעטערבורגער העראלד" (עתון רוסי גדול בגרמנית בימי השלטון הצארי) - ובארץ בעתון היומי "הצופה" ובבטאוני המזרחי בכל העולם היהודי בשפות שונות.
ראובן יוסף פייקוביץ
נולד בגרודנה, רוסיה-פולין, בשנת תרל"ו (1876), לאביו יהושע צבי (סוחר בחמרי בנין, מחובבי ציון) ולאמו רחל. ר' יהושע צבי. נתן לבניו חינוך מסורתי בחדרים ובישיבה, ועוד מילדותם שינן להם שהם לא יהיו חיילים לצאר הרוסי, אלא עובדי אדמה בארץ הקודש. כשהתעתד חתנו להגר לאמריקה, שידל אותו שיסע אתו לארץ-ישראל ושם יקנו אדמה ויכינו להם משק. אחרי חיפושים וטלטולים מצאו הזדמנות לקנות חלק מהשטח הנמצא כיום בתוך נס ציונה. הזקן השאיר את חתנו בארץ והוא חזר לגרותה להמשיך עוד שנים אחדות במסחרו ולשלוח כסף לפיתוח המשק ואח"כ יבוא עם כל ביתו אל המנוחה ואל הנחלה. החתן מעל בשליחותו, מכר את הקרקע והודיע לחותנו שהפליג לאמריקה. הזקן בא בתרנ"ב עם שני בניו - שמואל וראובן יוסף וניסה להציל את נחלתו. הדבר לא עלה בידו, אך הבנים נשארו אזרחי הארץ ולא שרתו בצבא ניקולאי.
הנער ראובן יוסף (בן 16 היה אז) נתגלה כבןחיל כבר בצעדיו הראשונים בארץ. כחדש "ירוק" לא ידע את "מנהג המדינה" לפחד מהערבים ולימד אף את הצעירים המקומיים להלך בלי פחד בין הערבים הזועמים על שרפרפיהם בבתי-הקפה בסימטאות העיר העתיקה של יפו. כשיצא לעבוד בהכשרת הקרקע לנטיעת כרמים ברחובות הוציא מתחת ידו תפוקה גדולה משל הפועלים המבוגרים ואף קיבל שכר יומי גדול משלהם (ששה גרשים במקום חמשה). אח"כ עבד בראשון לציון ולפי הוראות יהושע אוסובצקי, מנהל פקידות הבארון, נשלח עם אביו ואחיו לראש פנה.
ארבעה ימים נסעו בשיירה אל הגליל העליון, ברכיבה על חמורים. בגליל נתפסו על-ידי חיילים טורקיים כ"בלתי-לגליים", הובאו לכלא צפת ובהשתדלות מנומקת בשלמונים שוחררו. בהיותו בצפת התלקחה בו חמתו למראה יהודים עומדים ליד הדואר (ממתינים למשלוחי נדבות) ומתכווצים בפני פרחח ערבי המתעלל בהם בזריקת אבנים עליהם. הוא התנפל על הערבי ולימדו לקח במכות נאמנות ורדף אחריו לתוך השכונה הערבית.