התנגד לפרסומים קולוניים ומספרים מדהימים על התקדמות המפעל הציוני, לבל יעוררו קנאה ואיבה, והציע ודרש להתאמץ וליצור עובדות ועוד עובדות, ולהשאיר את הפרסומת והסטטיססיקאות בשביל ההיסטוריון.
ב-1938 עבר לשטח-עבודה שקט יותר: במזכירות המרכז לקואופרציה.
מיום בואו ארצה ניתק את כל הקשרים עם הגולה ואף לקרוביו לא כתב. אפילו בשליחויות ולקונגרס הציוני סירב לצאת מהארץ. רק ב-1937, כשהוכרח לנסוע לפאריס לצרכי ריפוי, הסכים להבחר לקונגרס ונסע אגב גם לציריך.
בשהותו בפריז, כתב אליו ברל כצנלסון מלונדון (21.5.37): "אנחנו חייבים להיות קשי עורף, להתעקש ולהבריא, כשם שידענו להתעקש בנעורינו ולהפקיר את עצמנו, עוד יש בנו צורך ועוד יהיה צורך ! נסיון החיים שלנו שווה, משהו, לא הרבה דורות ראו מה שאנחנו ראינו, ועברו מה שאנחנו עברנו ואת נסיוננו אנו - צריכים אנחנו במו ידינו לשלב לתוך הפעולה הנעשית והעתידה להעשות, ובכן יוסף לא להכנע. בדברי תשובתו למברכיו ליובלו הששים, כתב ב"דבר" (24.12.48): אחיותיו ואחי, חברותי וחברי! לאחר כל ברכותיכם הטובות אני מרשה לעצמי לערוך ברכה אליכם אל כולכם.
נובמבר 1888 - נובמבר 1948 - מה היו לי השנים האלה? מהן 36 שנים עבדתי בארץ כפועל וכמשרת הצבור והארץ, עבדתי כפועל בחקלאות, במושבות, בבנין ובעבודות צבוריות - ורוב הזמן עבדתי כמשרת הצבור - כל מה שאדם עושה הוא צריך לפי הרגשתי לעשות בכל לבו, וכך נראה לי, עשיתי בלי להסתכל הרבה לצדדין - צריך לעשות הייתי אומר השכם והערב לחברים, לעשות, לעשות ולעשות . יש לבנות את צבור הפועלים וקוממיותו, את ההסתדרות שלו ואת הארץ.
יש לערם ערמות - ואח"כ נברר. אי-אפשר להגיד שחייתי בחלל ריק ולא ידעתי על הנעשה מסביב -אך השתדלתי לא לחשוב על זה, וכאן נעשתה בי מהפכה, נהפכתי מלוחם לחולם וראיתי כי טוב, ובפעם הראשונה במשך 45 השנים האחרונות נשבעתי - נשבעתי רק לעזור ולא להפריע, נשבעתי לקבל באהבה גם את הטוב וגם את הרע - יותר מדי גדול, יפה וחיוני החלום בהקיץ, ואין להפריע ולהתעסק בבקורת קטנונית, יש להתיחס למדינה שלנו כמו לילד שהתחיל פתאם לצעוד, ללכת - כל יום אני עוקב בחרדה ובהתרגשות אחרי התקדמותו, אחרי כל צעד שלו, כל קפיצה שלו, כל מבט שלו - מתוך העינים הקורנות, היוקדות, היקרות, ואני מבין ומרגיש כי לא כך מבינים ומרגישים את אשר קרה לנו, אני מבין את דברי קאדיה מולודובסקי בשיר שלה "היינו כחולמים" "איש לא יחוש לא יבין את הזמר את ניגון כנורינו - רק שבולת רמוסה בשדה היא תשמע ותנוע תקום ותפרח! בשוב ה' את שיבת ציון". כן איש לא יבין - אפילו הילדים שלנו שנולדו כאן אינם יכולים בשום אופן להבין את העובר עלינו שם בכל העולם וגם כאן - ומתוך כל זה אני רוצה לפנות לכל אלה שבירכו אותי ביום הולדתי הששים ולאלה שלא ברכו - בתודה מקרב לב על הברכות ובקריאה ! הפסקת אש ומייד שביתת נשק לא די. דרוש שלום לתקופה מסויימת עד שהילד שלנו יגדל ויחזק. הבא ניתן למפא"י יחד עם כל הגורמים לטפל ולראות באשרו ובבריאותו של הילד שלנו היקר מכל יקר - רק זה צריך להיות כעת לפני עינינו ובלבותינו.
אוצר יקר בידינו וביד העם כולו.
אל נבזבז אותו - בל נזיק לילדנו היקרים לארצנו ולמדינתנו, המאושר בין המאושרים, השכור בלי הפוגה מהמדינה.
בנותיו: רחל אשת משה קריצ'בסקי (בקיבוץ "יקום" ע"י שפיים - צפון הרצליה), רות אשת משה כלפון (בן מזכיר עירית חיפה; חברי קיבוץ בית קשת בגליל התחתון).
אהרן בן-שמש (שפקטורוב)
נולד בייקאטרינוסלב (רוסיה), כ"ט טבת תר"ס (31.12.1899), לאביו שמואל משה שפקטורוב (ראה כרך א', עמוד 322) ולאמו לינה בת אהרן קפלוניק. אחיו - שבתי יוסף (ראה כרך א', עמוד 333). עלה לארץ עם משפחתו בשנת תרס"ה (1905) והתישבו ביפו.
קיבל חינוך בביה"ס "תחכמוני" בביה"ס הריאלי ובבית המדרש למורים של חברת "עזרה" בירושלים.
היה פעיל במכבי ובארגוני נוער שונים.
למד משפטים בשעורי המשפט בירושלים והשתלם בלונדון. הוסמך לעורך-דין ב-1929.
עבד כמה שנים במשרד הא"י ובהכשרת הישוב.
משנת 1929 היה עוזרו, עורך-הדין ויועצו המשפטי הקבוע של יהושע חנקין, חברת הכשרת הישוב ושל הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל.