זה שנחתם ב-1569 בין צרפת לטורקיה נכתב במקורו בעברית.
על תגליתו בדבר החוזה הנ"ל בעברית כתב הפרופ' יוסף קלויזנר שני מאמרים ב"דאר היום" ב1936 ועל תגליתו בדבר עזרת השולטן למדינה יהודית במאה ה16 הסתמך המדינאי האנגלי הפרו-ציוני ג'יימס מלקולם במכתבו הגלוי אל הלורד פיל , ראש ועדת החקירה המלכותית שנקראה על שמו.
בפאריס המשיך את עבודתו כמנהל אחד מבתי-הספר הגדולים של הקהלה ונשיא הסתדרות המורים היהודים, וב-1936 נבחר לנשיא המועדון של בני א"י ויו"ר חוג הנוער הלאומי היהודי בפאריס. לרגל פעילותו הציונית בתפקידיו אלה בא בקשרים עם המנהיגים הציוניים ליאו מוצקין, הלל זלטופולסקי, נחום הרמן, ויקטור יעקובסון, זאב ז'בוטינסקי ויצחק ניידיטש .
בקיץ 1939 פרסם את ספרו השני (בצרפתית) "ארץ ישראל וארצות הברית של ערב", שעורר ענין רב בפאריס ובמזרח הקרוב ובישר מראש את "הליגה הערבית". באותה שנה בא בדברים עם הגנרל דה טאסיני דה לאטר , מהמטה הראשי הצרפתי, ועם המיניסטר הצרפתי היהודי ג'ורג מאנדל ועוד מדינאים צרפתיים בדבר הצעתו להכין צבא עברי, שבשעת הצורך ישתתף במלחמה נגד גרמניה הנאצית.
עם פרוץ מלחמת-העולם השניה בראשית ספטמבר 1939 פרסם את ספרו העברי "מדיניותה של הציונות בעולם ובמזרח הקרוב". משתתף בעתונים שונים, מרצה בצבור וממשיך לעבוד בחקר ההיסטוריה.
בתש"ט הוציא לאור קובץ ספרותי "באפק", מקדש לאישי הגליל, החיאת צפת והסביבה.
מאיר לישנסקי (ימפולסקי)
נולד בביאלו-צרקיב (בפי היהודים שדה-לבן) , פלך קיוב , אוקראינה, בשנת תרכ"ז (1867), לאביו יהו שע השיל ימפולסקי (ממשפחת רבנים מפורסמים ברוסיה) ולאמו בוניה דובריש בת מאיר וחנה נסטצקר . למד בחדרים ובישיבות והוסמך לרבנות. נשא לאשה את מרים בת ישראל וקריינה (עטרה) לישנסקי. היה רב בשדה-לבן ובהשפעת גיסו שמואל אדלמן עזב את הרבנות ,עסק במסחר יערות ואח"כ במסחר כללי בקיוב ונמנה על הסוחרים האמידים, אך כמיהתו לארץ-ישראל ולעבודת אדמתה המאיסה עליו את העסקים הטובים בגלות.
בתרנ"ב עלה לארץ עם משפחתו ומשפחת חותנו וגרו כשנה ביפו. עברו לזכרון יעקב, שם עבד בחקלאות ובמטעים והמשפחה עברה לחיפה ומשם עבר חותנו אח"כ לפתח תקוה, כשנתמנה שם בהמלצת הד"ר הלל יפה לרופא בהמות (על חותנו ראה כרך שלישי, עמוד 1528), והוא נשאר לעבוד בזכרון יעקב. אכרי המקום חשבוהו לבנו של חותנו וקראו לו בשם המשפחה לישנסקי , והוא הסכים לכך בשתיקה, וכך דבק בו השם הזה.
בשנת תרנ"ו נבחר מטעם פקידות הבארון בני מין רוטשילד להיות בין העולים להתנחל במטולה, כי בגלל התקפות הדרוזים על המקום היה צורך להושיב בו אנשי-חיל גבורים ואמיצים, והוא היה מאלה. ואכן נשא את חלקו בכל תלאות המתנחלים. כשגבר הסבל ומספר המתנחלים פחת מ-70 ל-35 הציעה להם הפקידות לעבור לסג'רה. אך הוא כבר דבק במטולה וסירב לעזבה, כי באוירה ההררית ובמימיה הטובים הבריא לגמרי מהקדחת שהיתה פוקדת אותו בזכרון יעקב. אכן לא בכל היה מרוצה, היו לו טענות חזקות נגד מקומה הגיאוגרפי של המושבה כנקודת גבול. לפי דעתו היה הגבול צריך להיות על חוף נהר ליטאני מעבר לעיר-המחוז ג'דיידה, ושם היה צריך להקים את המושבה כנקודת-הגבול...
במשך כמה שנים ניהל מלחמה בכתב עם חמשת אחיו שהגרו מרוסיה לאמריקה והשתרשו בה. הם דרשו ממנו במכתביהם שיבוא אליהם, והוא דרש שילמדו מלאכה ויבואו להצטרף לבוני המולדת, ובסוף הפסיק כל קשר עמהם.
במשך כמה שנים היה מוכתר המושבה והקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניני הצבור. נתחבב על אנ שי השלטון הטורקי ובמלחמת-העולם הראשונה הצליח לא פעם לקנות את לבם בשוחד ולהציל מידיהם פועלים ויהודים אחרים שנתפסו כ"פרר" (משתמטים מהצבא). אך פעם הוכרח לשלם מחיר יקר בעד ההצלה). הטורקים הביאו לביתו, בית המוכתר, כמה פועלים שתפסו באשמת השתמטות או עריקה ובדעתם היה להוציאם להורג בגן הבית. אך הוא נתן צו לאשתו לצייד אותם בלחם ובמים ולפתוח להם את הדלת האחורית שימלטו על נפשם. כשחזרו החיילים ולא מצאו את האנשים פקדו עליו להתיצב בבית השלטון בג'דיידה. שם עינוהו והכוהו בשוטי עופרת, ומאז נתערערה בריאותו ובמשך 15 שנה לא שב לאיתנו.
תמיד היה מזהיר את בניו, שלעולם לא יעזבו את הארץ, והוא עצמו אף את מטולה סירב לעזוב, אפילו בעת המהומות והמלחמות בסביבה בין הצבא