מפקח על התחבורה בחזית ארץ-ישראל, והצטיין בסדר שהנהיג בשרות הרכבות.
אחרי המלחמה חזר לארץ, מילא זמן-מה את מקומו של דוד ילין (שנסע במשלחת הישוב לועידת השלום) כמנהל בית-המדרש למורים בירושלים, ואח"כ חזר לנהל את בית-הספר הריאלי בחיפה, בבנין היפה שנבנה בשעתו בשביל ה"ריאלי" הגרמני. העלה את המוסד לרמה גבוהה וגידול מספר תלמידיו ותלמידותיו בשנים הראשונות הקדים את את גידול הישוב בעיר, כי הודות לשם הטוב שיצא למוסד נשלחו אליו הרבה חניכים מן החוץ ואוכסנו בפנימית שיסד הד"ר בירם ושנתפרסמה גם היא לתהלה. בנv את שיטות ההוראה והחינוך לפי השקפותיו הוא, ואף ספרי הלימוד נבחרו או נתחברו מחדש בהתאם להן. הנהיג חינוך עמלני במקצועות מתאימים לבנים ולבנות. יצר את החינוך הגופני המורחב (חג"ם), שנתקבל אח"כ בשאר בתי הספר התיכונים בארץ ושימש אמצעי לפיתוח הגוף והאופי ולהכשרת הנוער הלומד לשרותי ההגנה. הקפיד מאד על חינוך לסדר, למשמעת ולנקיון וגם לסדר ולאחריות מוסרית במחשבות ובמעשים, ומשורות חניכיו יצאו טובי המדריכים והמפקדים בהגנה ובצבא ההגנה לישראל.
במשך הזמן הקים למוסד סניף בהר הכרמל והוומן ונענה לעזור כמנהל ראשי ומדריך חינוכי ואדמיניסטרטיבי לבית-הספר העממי והתיכוני של קרית מוצקיז ולבית-הספר התיכוני החקלאי בפרדס חנה, והשפעתו על החינוך בארץ מורגשת גם בשטחים ובמוסדות שלא היתה לו זיקה רשמית אליהם, הן באמצעות הקורס להשתלמות שיסד בשביל מורים צעירים והן בהרבה דרכים אחרות.
כל השנים מלמד הוא תנ"ך בכתות העליונות ועוסק בשעות הפנאי במחקרים בתנ"ך. בהשתדלותו הוחל ביסוד מרכז לחינוך גופני ולספורט על הר הכרמל.
צאצאיו: אהרן, בנימין.
הרב פרופ' דוד פראטו
נולד בליבורנו, איטליה (הקהלת שהמסורת היהודית נשתמרה בה אף בעת דעיכתה ביתר הקהילות באיטליה), בשנת תרמ"ב (8.1.1882), לאביו ר' אהרן יהונתן ולאמו לאורה בת משה מוסקאטו, ממשפחת הרבנים לבית אוטולנגי. למד בבתי-הספר הממשלתיים ובתלמוד-תורה של הקהלה ואח"כ בבית-המדרש לרבנים בליבורנו בהנהלת הרב אליהו בן-אמזוגו (שנודע כמו"ל כמה ספרי קודש)). התחיל ללמוד בבית-ספר ולכתוב בעתונות וקיבל בביהמ"ד לרבנים את התואר "משכיל" (יודע-תורה). בתרס"ד נבחר למורה בביה"ס של קהלת פירנצי ואחרי שנים אחדות נתמנה למנהלו. הכניס את הוראת השפה העברית והביא לכך מורד. מארץ-ישראל.
בתרס"ה נשא לאשה את רחל (קורינה) בת יוסף סרבי. תוך עבודתו בהוראה למד בביהמ"ד לרבנים בפירנצי מפי הרבנים המלומדים מרגליות, פרופ' צבי פרץ חיות ועוד, ובו בזמן למר גם באוניברסיטת המקומית פילוסופיה וספרות לטינית והוכתר לדוקטור (על סמך חיבורו "הדריאנוס קיסר בתלמוד ובמדרש"). נתמנה להוראת ספרות והיסטוריה בבי"ס תיכון ממשלתי ולפי הנוהג באיטליה ניתן לו על כך התואר "פרופסור". התמסר גם לפעולה עתונאית ישראלית והיה סופרו האיטלקי של "ל'אוניברס איזראליט" הפריסאי, השתתף בהוצאת הירחון "לוקס", "אנטולוגיה הבראיקה", ביסודו ובניהולו של השבועון "סטימאנה איזראליטיקה", שלאחר כמה שנים התמזג עם השבועון "קוריירה איזראליטיקה" והמשיך להופיע בשם "ישראל" עד להפסקת העתונות הישראלית באיטליה בעקב גזירות החוק הגזעי ב-1939. ערך במשך שנים רבות את השבועון לנוער של "ישראל", שחלק רב לו בהחזקת הקיום של רוח ישראל בנוער היהודי באיטליה. בתקופת פעולתו בפירנצי נוסד שם ועד למען הפליטים (גזע מיוחד של יהודים בחבש, שכמעט וניתק מהיהדות, והואיל והקשר עם חבש היה הנוח ביותר באמצעות איטליה ומושבתה אריטריאה רוכזה הפעולה למען יהודי חבש בפירנצי שבאיטליה)) והוא פעל בו יחד עם הרב פרופ' מרגליות מביהמ"ד לרבנים ועם הד"ר פייטלו ביץ , שגילה את היהודים הפלשים ויצר את הקשר ביניהם ובין היהדות העולמית.
אחרי סיום מלחמת-העולם הראשונה נשלח מטעם ממשלת איטליה לארגן את הקהלות היהודיות בטריפוליטניה כדרישות החוק, כדי לשלב את היי היהודים שם במערכת הארגון האיטלקי.
תוך פעולתו להחיאת רוח היהדות ביהודי איטליה ששקעו בטמיעה שקטה ומתמדת התקרב לציונות ובעת ועידת סן-רימו של ראשי ממשלות המעצמות המנצחות במלחמת-העולם הראשונה (הועידה, בה אושרה הצעת המנדט על ארץ-ישראל), נלוה אל