ושל עמי אירופה בכלל, ביחוד ביחסם ליהודים ולשאיפת תקומתם, ואת מסקנותיו ניסח במכתבו להוריו מיום 10.4.39 בדברים אלה : - דבר אחד מלמדת אותי שהייתי כאן; דבר שלעולם לא הייתי לומד בארץ , דבר שאף אחד מכם אינו משער למדי: העולם הרחב, אירופה עם ממשלותיה ועם המון העם - מהוים מפלצת טורפת, רעבה, צינית, אכזרית, וקרה, ושכחנית, וכפוית-טובה, וחסרת-מצפון. אסור, אסור, אסור להאמין אף לאחד. צריך לרמות עד כמה שאפשר את מי שאפשר, אנו צריכים לנצל בל שיטה, כל דרך, כל אפשרות לטובתנו, להנאתנו. המוסר הגבוה שלנו - צריך להיות מופנה כולו כלפי פנים, אל בתי הספר שלנו, אל "בין אדם לחברו". ואילו כלפי כל העולם אין לנו אלא להיות זאבים, לחשוף שינים, ולעשות הכל לטובתנו. -- (מכתבים, עמ' 179 - 180). אחרי הבחינות חזר הביתה ונרשם ללמוד חימיה ובוטאניקה באוניברסיטה העברית. אחרי פרוץ מלחמתהעולם, באמצע שנת ת"ש, עזב את לימודיו והתגייס לשרות לאומי בפלמ"ח. התאמן ואימן והדריך כיצירי. גרעין לכח צבאי עברי במולדת, שיהיה מוכן לכשתבוא השעה להלחם בעד שחרור העם והמולדת מהתלות בחסדי "המפלצת הטורפת" שהזכיר במכתבו הנ"ל.
בחופשה שקיבל מהשרות לשבוע ימים נכנס לחופה ביום י' סיון תש"ב עם חברתו-מנוער, המורה רמה בת אהרן סמסונוב מחדרה. אחרי סיום מלחמת-העולם קיבל שחרור לשנה וחזר ללימודיו באוניברסיטה ושקד עליהם כדי להשלים מה שהפסיד בשנות השרות ו"לעשות שתי שנים בשנה ורבע".
פעם בפעם נקרא מלימודיו לזמנים קצרים אל השרות לאימונים והכנות לקראת המשימות ובסיון תש"ו נשלח להשתתף בפעולות החבלה במיתקני התחבורה, בפיצוץ גשרי הכביש והרכבת ליד אכזיב (א-זיב), בדרך אל הלבנון. לפי הפקודה היה צריך לעשות כל מה שאפשר, כדי שפיצוץ הגשרים לא יפגע בחייהם של החיילים האנגלים השומרים על הגשרים או בתושבים הערבים. אך זהירות יתרה זו גזלה רגעים יקרים ממבצעי המשימה ומשכה אליהם את תשומת לבם ונשקם של השומרים. המשימה בוצעה. הגשרים הועפו באויר ונהרסו, אך בכדורי השומרים נפגעו חברים מהפלמ"ח, וגם יחיעם נפצע פצע מות ומת שם, אור ליום י"ה סיון תש"ו (17.6.46).
נערכה לו תלויה לאומית פומבית רבת משתתפים רשמיים ופרטיים בחיפה, בישובים בדרך לירושלים ובירושלים עד להר הזיתים.
על שמו נקרא הקיבוץ שהתנחל בגליל המערבי, בנפת מקום נפלו, ליד שריד המצודה הצלבנית חרבת ג'דין בסביבת תרשיחא, וקיבוץ יחיעם משמש ביום מרכז לישובים עברים חדשים שהתנחלו בסביבתו בגליל המערבי.
בתש"ח יצאו מכתביו בספרית "שחרות של הוצאת "עם עובד", "מכתבים" עם הקדמות מאת אביו, ס. יזהו וד"ר א. קצ'לסקי.
מרדכי בן-ציון
נולד בירושלים, ט' סיון תר"ל (1870), לאביו משה אלתר (יליד ירושלים, ממיסדי שכונת מאה שערים ופעיל בעניני צבור ומוסדות תורה וחסד) ולאמו פרומה. למד בישיבות ירושלים והוסמך לרבנות על-ידי הרב הראשי ר' שמואל סלנט זצ"ל. בתרמ"ט נשא לאשת את שרה בת ר' יהושע שטאמפר (ממיסדי פתח תקוה, ראה כרך א', עמוד 50).
יצא לארה"ב, עסק במשך שנים רבות בתעשית בגדים בעיר פרובידנס שבמדינת ראוד איילנד והיד. שם יו"ר בית-הכנסת וההסתדרות הציונית המקומית ומהפעילים והמפעילים לטובת מוסדות התורה והחסר בארץ-ישראל.
ב-1922 חזר לארץ ויסד בתל-אביב בנק אמריקהא"י. אח"כ עבר להשתקע בחיפה, שם יסד ובנה שכונות ויסד את בית-הכנסת "בוני ציון" על הר הכרמל.
נפטר בחיפה, י"ט אדר א' תש"ו (19.2.46).
צאצאיו: ד"ר שמואל שמעון (ראה עליו ערך מיוחד בכרך זה), שושנה בן-ציון הראלי (מנהלת ארגין אמהות עובדות בחיפה ושליחת ההסתדרות לאמריקה לטובת מוסדותיה בארץ). ו
בלומה מאירוב
נולדה במזריץ', פולין, ט' חשון תר"ב (1841), לאביה הרב יהודה ליב אייזנשטיין (נקרא "ר' לייבלה הקדוש", על שהקדיש את רוב כוחו וזמנו בחייו הקצרים להרבצת תורה ברבים ולמעשי חסד) ולאמה הנה. בהיותה בת יחידה השתדל אביה לחנכה בתורה ובמעשים טובים, והגיעה לבקיאות גדולה באגדות התלמוד ובמדרשים, והודות לזכרונה המפליא ידעה להשתמש