בראשית מלחמת-העולם הראשונה גורש מיפו לאלכסנדריה של מצרים בגלל נתינותו הבריטית. בתרע"ז חזר ארצה כפקיד במפקדת צבא הכיבוש הבריטי. אח"כ השתתף במערכת השבועון "פלסטיין ויקלי" והיה כתבם הארצישראלי הקבוע של כמה עתונים באנגליה, ארצות הברית, קנדה ודרום אפריקה ופעיל בהסתדרות המזרחי. בשנות תרפ"ג - תר"ץ נסע פעמים אחדות בשליחות צבורית לארצות הברית. היה זמן מה המזכיר הכללי של הסתדרות המזרחי לארצות הברית וקנדה וארגן את מסעה של משלחת הרבנים (הרב הראשי מירושלים, הרב ר' משה מרדכי אפשטיין מישיבת סלבודקה-חברון והרב הראשי שפי רא מקובנה) למען ישיבות ארץ-ישראל ומזרח-אירופה.
אח"כ ישב שנים אחדות בלונדון ועסק בספרות ובעתונות ומשנת תש''ו ואילך הנו שוב תושב ירושלים ופעיל במועצה המרכזית של המזרחי, מזכיר בבית חנוך לעיורים בירושלים.
ספריו: "הסוציאליזם הממשי בתורת משה" (באנ גלית, בתרצ"ט יצא בירושלים בתרגומו העברי של דוד יוסיפון) , "שמות עבריים" (באנגלית), "השב את עמי" (באנגלית, קריאה לאומות העולם, 1946).
צאצאיו: פנינה אשת בנימין היינריך, ידידיה, מרדכי, אליפלט, רוחמה, עמנואל, שולמית אשת רוברט לאו, ישעיה, תקוה .
רבי ישעיהו ברדקי
בן ר' שלמה (בן הרב ישעיהו ברדקי, ראש משפחת ברדקי בארץ, ראה את הערך שלו בכרך זה), ולאמו חיה , בת הרב שמואל סלנט, רבה הראשי של ירושלים (ראה כרך א', עמוד 284).
נולד בירושלים בשנת תרכ"ו (1866).
קיבל חינוך מסורתי בישיבת "עץ חיים". בבגרותו שלח ידו במסחר והיה נהנה מיגיע כפו תמיד. מחשובי ויקירי ירושלים. קבע עתים לתורה והיה ידוע לאיש תם וישר במסחר ואהוב על הכל.
נשא לאשה את גיטל בת ר' אליעזר אשכנזי . מהמשפחות המיוחסות ביותר בגליציה. עלתה לא"י בצעירותה עם הסבא שלה הרב ר' מרדכי אשכנזי , רבה של העיר סטניסלוב.
נפטר בירושלים, י"ט תשרי תרס"ד.
צאצאיו: חנה אשת אהרן וינוגרד, מרדכי, ישראל (ראה כרך ב', עמוד 929), משה (בוסטון), נחמה אשת נח פורת, טויבה אשת ברוך ברזל .
ד"ר יצחק די-בוטון
נולד בסאלוניקי, ד' סיון תרנ"ז (1897), לאביו אברהם (ממשכילי העדה ומנהיגיה, מצאצאי הגאון רבי אברהם די-בוטון , מחבר הפירוש "לחם משנה" על הרמב"ם) ולאמו לאה בת הרב יצחק אלחסיד מרבני סאלוניקי. בן שלש נתיתם מאביו. למד בביה"ס של "אליאנס" ואח"כ בקולג' הצרפתי. בן 13 יסד בביה"ס "אליאנס" אגודת תלמידים "תקות ציון" במטרה להפיץ את ידיעת העברית בין התלמידים על-ידי השתלמות עצמית מאורגנת ואף הדפיס כרוז בענין זה וחילקו בין התלמידים והמורים. מרד זה ברבונותה של השפה הצרפתית הרגיז את המנהל מר יוסף נחמה שהתנגד לציונות וגזר לעכב את תעודות הגמר של ה"מורדים". אחרי שהנער יצחק איים עליו שיפנה לדעת הקהל באמצעות העתונות או באופן פרטי, הכביד המנהל עוד יותר את ידו וגזר לשלול מהיתומים חברי האגודה את הארוחות שניתנו להם בבית-הספר ולגרש מביה"ס כל תלמיד שיצטרף אליה. רוב החברים נבהלו ופרשו מהאגודה ורק ארבעה נשארו עם יצחק, ואז פנה הנער אל דעת הקהל בעלון (המלחמה). המנהל חשש, שבעכב הפרסום יגיעו הדברים לאזני ההנהלה המרכזית בפאריס. הזמין את הנער והציע לו פשרה, שהוא וחבריו יכתבו מכתבהתנצלות ואז יקבלו את תעודותיהם. הנער סירב להתנצל והשיב: "אנחנו לא חטאנו ואין לנו לבקש סליחה. יהודים ובני יהודים אנחנו ורצוננו ללמוד את שפת עמנו". גם בעתונות היהודית של מתנגדי האליאנס ניתנה תמיכה למורדים הקטנים והמעטים, ואז הוכרח המנהל לוותר ולתת להם את תעודותיהם, וכך נתקבל הנער להמשכת לימודיו בקולג' הצרפתי.
כאשר כ-40.000 יהודים נשארו ללא קורת-גג וללא מחיה, ארגן יחד עם יוסף עוזיאל (כיום מזכיר במשרד הרבנות בתל-אביב) ואחרים ועד פעילים, שבמשך שלשה חדשים עסק בהשגת עזרה לנפגעים ולחלוקתה. חיבר ספר ביהודית-ספרדית על פרשת האסון והנפתולים עם ראש הממשלה, שניסה לעכב את קימום משכנות היהודית, הספר הוצא בדפוס על-ידי מר דוד שונינה י"ר אגודת "עזרת אחים" וההכנסה ממכירתו הוקדשה להלבשת עניי העיר.
ב1919 גויס לצבא היוני ושירת בו כצנזור בשפות -תורקית, צרפתית, ספרדית ויונית. החל להוציא עתון בשם "איל שאמאר" ובהתאם לחוק שוחרר מהצבא