אלתר (ברור מיכל) וינקלר
נולד בהוסיאטין, פלך פודוליה, אוקראינה (מול הוסיאטין האוסטרית לשעבר. מעבר לגבול, בגליציה), בשנת תקע"ד (1814), לאביו משה שלמה .
אחרי לימוד תורה בבחרותו נשא לאשה את לאה ובזיווג שני את חיה בת יוסף (נפטרה בפתח תקוה, א' אב תרס"ד). השתקע בעיירה אושטה בגליציה. עסק במסחר זעיר, בגידול ירקות ובכל עבודה.
בתרכ"ח עלה ארצה עם משפחתו והתישב בירושלים. היה מראשוני המשתכנים בשכונת מאה שערים. סירב לקבל חלוקה והתפרנס ממכירת שטרי-ערך טורקיים. כשפשט האוצר הטורקי את הרגל, אבד לו גל כספו בעסק זה, כ-4000 רובל, ולבל יזדקק לחלוקה פנה לעסוק בעבודה שחורה. בתרל"ז יצא לגליציה, מכר את נחלתו וחזר מיד ארצה.
אחרי רכישת החלק השני של אדמת פתח-תקוה קנה בה ב-60 נפוליונים שתי חלקות, אחת לו ואחת לאברהם בנו, ויצאו להתנחל על אדמתם שבקרבת הירקון ("בקבוצת הירקונים"). שכנו שנתים באוהל והתגוננו בשני האקדחים שברשותם, וערביי הסביבה, שהרגישו בכוחו של ר' אלתר, התיחסו אליו ביראת הכבוד ולא הצריכו להשתמש נגדם בנשק. הודות לחוסן גופו החזיק מעמד בכל התלאות והמחלות שתקפו את "הירקונים", עד שנתפזר הישוב ההוא. אח"כ הצטרף למחדשי הישוב פתח תקוה. עבד בפלחה וגם בסיוד הבתים שנבנו (על פי רוב בלבנים שעשה אברהם בנו), ולכן נקרא "ר' אלתר סייד". בהמלצת. ק. ז. ויסוצקי קיבל עזרה מ"חובבי ציון" שברוסיה, ובכסף קנה 4 שוורים ו-15 עזים והוא בנו המשיכו בעבודת הפלחה. אח"כ נתקבלו לרשימת ה-28 שהבארון בנימין רוטשילד פרש עליהם את חסותו. ובעזרתו קבלו כרם נטוע. קנו גם 4 דונמים אדמת בנין (בנפוליון אחד הדונם) במקום מרכזי (כיום רחוב חובבי ציון), בנו את בתיהם ובמשך הזמן הוסיפו עוד בנינים להשכיר. חוסן גופו נשתמר גם בזקנתו המופלגת. בכל- מקרה של התקפה ערבית היה נלחם להגנת המושבה בכח ובאומץ כאחד הצעירים, ובן 80 היה עוד רוכב על הסוס בלי אוכף. נשאר בדעה צלולה עד רגעיו האחרונים, כשנפרד מבני משפחתו ומידידיו, ונשאר יושב עד יציאת נשמתו.
נפטר בפתח-תקוה, כ"א תשרי (הושענא רבה) תרנ"ח.
צאצאיו (מאשתו-הראשונה): אברהם (ראה את הערך שלו בברך זה), צ'רנה אשת מנשה (אכר במטולה).
חמדה בן-יהודה
נולדה בעיר דריסה (פלך ויטבסק, רוסיה הלבנה) י' ניסן תרל"ג (1873) לאביה שלמה נפתלי הרץ יונס, משכיל, סופר ומשורר, ולאמה רבקה-לאה לבית ברביש . קראו לה בשם ביילה, אבל בהיותה בת חמש שינהו אביה ל-בל, וכשעברה, בת 9, עם המשפחה למוסקבה החליפו לה את השם הצרפתי בשם פאולה, ושם זה נשאר לה כל זמן שהותה ברוסיה.
למדה בבית-ספר עממי רוסי ואח"כ בגימנסיה רוסית לבנות במוסקבה. משסיימה לימודיה בגימנסיה נכנסה ללמוד ב"בית-המדרש לנשים למדעי הטבע" במוסקבה. "בית- מדרש" זה היה מעין אוניברסיטה מבחינת רמת הלימודים ולאחר שברוסיה הצארית חל- איסור על הנשים ללמוד בבתי-ספר עליונים ניתן לבחורות השואפות להשכלה גבוהה, תחליף זה, שהודות לו יכלו ללמוד "תורה לשמה" במחלקה מיוחדת ליד האוניברסיטה, והעלמה פאולה יונס התמסרה שם במיוחד ללימודי הכימיה.
סופת הפרעות בראשית שנות השמונים, שעוררה את תנועת ביל"ו ואת ההתפכחות של סטודנטים יהודים ממקסם-השוא של התערות ברוסיה-רבתי, לא חוללה את המהפכה הלאומית בנפשה, כי באותו זמן עוד היתה ילדה קטנה. בשפה האידית לא התענינה, כי ראתה אותה כגידול גלותי, שסופו התנוונות וכליון עם התערות היהודים כאזרחים בארצות מגוריהם, וכשהציע לה אביה ללמוד עברית סירבה להתמסר ללימוד "שפה מתה" שלעולם לא תזדקק לה, אף כי באותו זמן כבר היתה אחותה הבכירה, דבורה , עמלה יחד עם בעלה אליעזר בן-יהודה בירושלים בהחיאת השפה העברית, בבנין המשפחה העברית הראשונה ובחינוך הילד הראשון בעולם ששפת-אמו היא עברית (איתמר בן-אב"י). אחרי מות דבורה אחותה התנדבה לנסוע לירושלים למלא את מקום אחותה כרעיה, כאם וכגברת הבית העברי הראשון. בעיקר מפני שרצתה לתמוך בבן-יהודה, וכדי שלא יהרס הבית העברי הראשון והיחיד - אחרי מותה של- דבורה אחותה, לשלש ילדיה. אז בקשה מבן-יהודה במכתב שם פרטי עברי, והוא שלח לה את השם חמדה, הוא שמה עד היום במקום השמות באידית, צרפתית ורוסית, שניערה מעליה עם אבק הגלות בבואה אל המולדת בשנת תרנ"ב. באותה שנה נישאה לבן-יהודה.