ושל ארגון האומות ועמד בתוקף ובכבוד על התביעה היהודית, מבלי לתת לצוררים הזדמנות לנצל חילוקידעות פנימיים בישראל להחלשת מעמד היהודים בכללם.
כשנוסדה מדינת ישראל נבחר כנציג מפלגתו לממשלה הזמנית ואח"כ לכנסת הראשונה ולממשלה הקבועה הראשונה בתפקיד שר הסעד.
צאצאיו: רבקה הי"ד שהיתה נשואה למר רפופורט הי"ד מביליץ (נספו בהשמדה בפולין), אריה (מו"ל בירושלים), רוזה ז"ל (מתה בצעירותה בפולין), פנחס יעקב ז"ל (נפטר בנעוריו בלמדו בישיבת "שפת אמת" בירושלים), מלכה אשת מ. שינפלד (ירושלים), פישל (לומד בישיבה).
ד"ר אפרים (פישל) ואשיץ
נולד באחוזה ליד העיירה ייז'רנה במזרח גליציה בשנת תרל"ט (2.3.1879), לאביו יעקב (תלמיד חכם ומשכיל, מזכיר משרד הקהלה בייז'רנה). קיבל חינוך תורני וכללי והשתלם בהשכלה עברית. גמר גימנסיה. החל ללמוד בבית-המדרש לרבנים בוינה, אח"כ עבר לאוניברסיטה, למד משפטים והוסמך לדוקטור ולעורך-דין ב-1912.
נשא לאשה את חנה לבית פישר. בוינה ביקר אצל הרצל , השתתף בקבלת פני נורדאו והיה מראשוני הפעילים לציונות בין הסטודנטים ובנוער היהודי בגליציה. כדרך הסטודנטים הציונים בני גליציה בימים ההם הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לפעילות ציונית ולמלחמה לאומית (בבחירות ל"רייכסראט" האוסטרי, לקהלות וכו'). בשנות 1904-10 היה מזכיר הועד הציוני למזרח גליציה, ערך את השבועון "דער יוד", השתתף ביסודו ובעריכתו של העתון היומי הציוני "טאגבלאט" בלבוב, הגן בתור עורך-דין בלבוב על יהודים מפני מגמות-נישול מצד הפקידות הממשלתית. היה פעיל באגודת-הספורט הציונית "דרור" וביסודה ובהנהגתה של הסתדרות הצופים הציוניים "השומר", שהפכה אח"כ ל"שומר הצעיר" וכמה מראשיה בארץ, ילידי גליציה, היו מחניכיו.
בראשית מלחמת-עולם א' הציע למפקדת הצבא האוסטרי בלבוב להקים גדוד מתנדבים יהודים למלחמה ברוסיה הצארית. ההצעה נתקבלה, אך בגלל הנסיגה המבוהלת של הצבא האוסטרי ממזרה גליציה לא הגיעה לכלל הגשמה, והמתנדבים - והוא בתוכם גויסו לצבא הסדיר, בו הצטיין בשרותו בדרגת קצין, ומדלית הזהב שאושרה לו אז ממפקדת הצבא הקיסרי האוסטרי נשלחה לו לאחר כמה שנים באמצעות הקונסוליה של הרפובליקה האוסטרית לארץ-ישראל. בתקופת חופשת הבראתו אחרי הפצעו בחזית המשיך לעסוק בהדרכה וחינוך לנוער הציוני.
כשנכנסו הפולנים ללבוב אחרי התפוררות הקיסרות האוסטרית בסוף 1918 וחגגו את נצחונם בטבח שערכו ביהודי העיר, מילא תפקיד מארגן ומפקד בהגנה העצמית היהודית. היה צפוי למאסר בגלל דבריו החריפים בגנות המרצחים, אך לא נפל בידיהם כי בינתים יצא לארצות הסקנדינביות לאסוף תרומות ואהדה לטובת היהודים הנפגעים, ובהזדמנות זו ביקר אצל גיאורג בראנדס בדניה ומוטט את אהדתו המושרשת כלפי הפולנים.
ממסעיו הגיע לוינה וקיבל סרטיפיקט לעלות לארץ (קודם לכן ביקר בה ב-1912). הגיע לירושלים בערב פסח תר"פ ומיד נזדמן לו גם כאן לפעול נגד השלטון שתמך בערבים שפרעו ביהודי העיר העתיקה בפסח, השתתף בהגנה בנשק ואח"כ נאסר, אך הוא נמנה בין אותם המגינים (עוה"ד דניאל אנסטר , עוה"ד ד"ר דונקלבלום ורואי החשבונות ברוידא ובבלי ) שיצאו זכאים במשפט הצבאי.
בהיותו משוחרר בערבות לפני משפטו נכנס לישיבת הועדה שבאה ממצרים לחקור את הנסיבות והסיבות של הפרעות (ועדת חקירה אנגלית לפרעות שנערכו ביזמה ובהדרכה אנגלית). המיג'ור סקוט, ממארגני המהומה, שמילא אז תפקיד זמני כמנהל מחלקת המשפטים הממשלתית, עמד בפתח האולם ובחבטו על שכמו של הד"ר ואשיץ אמר לו: "אל תידחק, כאן לא בית-כנסת יהודי". בעקב תגובתו במכתב אל הגנרל היו"ר הוכרח המיג'ור סקוט להתנצל במכתב וגם להתפטר.
אחרי המשפט נשלח לנהל בחיפה את משפט השלום העברי. נבחר בהנהלת הקהלה והשתתף בכל ענפי החיים הצבוריים ובהופעות כלפי פנים וחוץ. אחרי שנים אחדות התפטר, עמד לבחינת עו"ד זרים ונודע כאחד מטובי עורכי הדין במחוז הצפון. אחרי מהומות תרפ"ט ניהל מטעם המוסדות את היצוג המשפטי בחקירות ובמשפטים של פורעי צפת וגרם הרבה כאב ראש לחוקרים ולשופטים האנגלים, שהיו רוצים לטשטש ולצמצם ככל האפשר את היקף השערוריה והחובה לשלם לפורעים כגמולם החוקי.
המאורעות ואופן התגובה עליהם הביאוהו לידי הכרה, כי גם על הפוגרום המדיני המתמיד מצד השלטון הבריטי חובה להגיב ביתר תקיפות, ובשנת 1930