היו "אלה הם הבגדים היפים ביותר שלבשתי בחיי". הכוונה היתה לבגדיו האדומים שהלבישוהו כדין עולי הגרדום. היהודי היחידי שנוכח היה בשעה זו, בא כוח הרבנות הראשית במצרים הרב בנימין ניסים אוחאנה (כיום רב ראשי בחיפה).
יום הוצאתו להורג בקהיר (מצרים) יחד עם חברו אליהו בית-צורי , ח' בניסן תש"ה (22.3.1945).
אריה בן-אליעזר (זברובסקי)
נולד בוילנה, בשנת תרע"ד (16.12.1913), לאביו אליעזר (מתיחס לצאצאי רש"י), ולאמו מיכל בת חיים סקופסקי. הצעיר מבין עשרת הבנים והבנות.
אביו עלה ארצה ב-1920 לאחר שדחה את הזמנת משפחתו באמריקה להגר לשם. בבואם ארצה חיו בדחקות רבה. אביו עבד עבודה שחורה בכל חלקי הארץ וחנך את בניו לעבודה. שנתיים התגוררה המשפחה הגדולה באהל ושמונה שנים נוספות בצריף.
למד בבית ספר "תחכמוני" בתל-אביב ובבי"ס ריאלי של "מזרחי". בימי לימודיו בבית הספר התיכוני כבר נאלץ לכלכל את עצמו. עבד בפרדס, תעשיית לבנים, צנורות, בלוקים ובנהגות.
אף כי כל אחיו הגדולים היו חברים ב"הגנה", הוא הצטרף לבית"ר בהיותו בן י"ג. ב-1931 הכריזה ממשלת המנדט על מפקד האוכלוסין כפעולת הכנה להקמת המועצה המחוקקת. בית"ר פעלה אז למען החרמת המפקד. ואז נאסר לראשונה וישב שבוע בבית הסוהר בירושלים. ב-1933 נאסר שוב למשך חמשה שבועות כחשוד בהשתייכות לברית הבריונים.
בימי מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו השתתף בפעולות הגנה בתל-אביב וירושלים.
פעם ראשונה יצא מהארץ בשליחות בית"ר ואצ"ל במאי 1937. בקר בפולניה, רומניה ובארצות הבלטיות. מסע שני בשליחות עשה בשנים 1938-39.
בסוף 1939 נשלח מטעם האצ"ל לארצות הברית. שם השתתף עם הלל קוק, שמואל מרלין, יצחק בן-עמי וערי ז'בוטינסקי בהקמת הועדים: "ועד להקמת צבא עברי", "ועד להצלת יהודי אירופה" ו"ועד לשחרור לאומי". הועדים האלה פעלו בעיקר להעלאת הבעיה היהודית בדעת הצבור ובקרב השלטונות האמריקאיים לאור ה"הקפאה"...
עם התגברות מלחמת המחתרת נגד הבריטים, עשו הועדים האלה הרבה לרכישת האהדה של אזרחי אמריקה למלחמה זו. על רקע מלחמת השחרור של ארצות הברית הצליחו לעורר הד רב לפעולות בארץ. הרבה אישים ידועי שם מחוגי הקונגרס, העתונות והאמנות הצטרפו לועדים.
בספטמבר 1943 חזר ארצה בשליחות ה"ועד להצלת יהודי אירופה", כדי לפעול להוצאת היהודים מגיאהטבחה דרך טורקיה הנייטרלית. בארץ נתברר לו כי כל פעולת הצלה לא תיתכן בגלל עמדתו העוינת של המשטר הבריטי בארץ. נכנס כחבר למפקדה הראשית של האצ"ל. פעל למען שחרורו של מנחם בגין מהצבא הפולני.
לאחר שמנחם בגין שוחרר וקבל את הפיקוד הישיר על האצ"ל המשיך אליעזר יחד עם עבודתו באצ"ל, את מאמציו למען ההצלה. בשם אגודת "בני חורין" הופיע באספות פומביות יחד עם פרופ' יוסף קלויזנר ואברהם וינשל. נפגש עם המזכיר הראשי לממשלת א"י נוקס, ועם פקידים אחרים.
עם התחלת הפעולות של אצ"ל, נפגש עם מפקדי ההגנה ובראשם אליהו גולומב והציע להם הקמת חזית משותפת במלחמה נגד השלטון הבריטי ובאירגון עליה בלתי ליגלית. הצעותיו נדחו.
ב-14 באפריל 1944 נאסר בתל-אביב. הועבר לירושלים, ומשם לבית לחם, בה הוחזק חודש ימים בבידוד מחלט. משם הובא ללטרון, מלטרון לתקופה של חדשיים לעכו ומעכו חזרה ללטרון כדי להטיסו ב-19 באוקטובר 1944 יחד עם 250 עצורים לאסמרה שבאריתריאה.
אפיזודה מיוחדת בגולת אפריקה מהוה העברתו יחד עם חמשה עצורים אחרים (ביניהם ד"ר שמשון יוניצ'מן) לקהיר. שם הוחזק שלשה חדשים בבידוד בבית הסוהר של האינטליג'נס הבריטי לשם חקירות.
הוחזר למחנה העצורים הכללי שחנה אז בקרתגו בסודן. משם שוב עם המחנה כולו לאסמרה. כמעט בכל ימי גולת אפריקה שימש כנציג המחנה בפני השלטונות הבריטיים, היה ראש המחנה ומפקד אצ"ל במקום. לקח חלק פעיל בתיכנון כל הבריחות וחפירת המנהרות בגולה.
בקיץ 1946 הגיש עו"ד תל אביבי מכס זליגמן בשמו משפט למועצת המלך בלונדון בתביעה לשחררו. היה זה משפט פרינציפיוני אשר צריך היה לפחות לחייב את השלטון להחזיר את הגולים ארצה. בגלל המשפט הזה שנמשך זמן רב לא יכול היה להשתתף בבריחות. אבל שבועיים לאחר שמועצת המלך בלונדון דחתה את התביעה, ברח ב-19 בינואר 1947 מהמחנה באריתריאה יחד עם ארבעה עצורים אחרים: יעקב מרידור, יצחק