חדשים כפועל בראשון-לציון ואח"כ נעתר להזמנת אנשי גדרה והלך להיות מורה בבית-ספרם.
ידיעות ונסיון בהוראה לא היו לו, אך מתוך שאיפה אידיאלית לחנך את העם לקראת עתיד יותר טוב ויפה התמסר להשתלמות עצמית, ובקשת האמת והטוב שבנפשו קרנה מאישיותו והשפיעה על חניכיו ובמשך זמן קצר נודע כאחד מטובי המורים, אחרי שנתים עבר להורות בביה"ס בראשון לציון. מתרס"ד עד תרס"ו ניהל את ביה"ס בכפר תבור ואח"כ חזר לראשון לציון ושם נשאר עד הסוף. בכל המקומות השתדל למען שכלולים בבית-הספר ועמד בתוקף על דרישותיו כלפי ההורים והעסקנים המקומיים, שיתנו את כל הדרוש לשכלולים. פעל גם להעלאת הרמה התרבותית של בני הנוער במושבות על-ידי שעורי ערב, מסיבות קריאה וכו' ונודע כמורה ומחנך למופת, שמועמדים להוראה ומורים צעירים היו באים להאזין לשיעוריו לשם השתלמות במקצוע.
דמותו הרוחנית של הישוב החקלאי לא סיפקה את שאיפותיו, ולא פעם נתן ביטוי להרגשתו זו בשיחות, במאמרים בעתונות העברית בגולה שממנה בא לארץ וברשימותיו שגנז בגלל חריפתן היתרה. את התרופה ראה בתקומת צבור של עובדי-אדמה משכילים ואידיאליסטים, פועלים חדורי שאיפות של צדק סוציאלי וחופש אנושי, שיהיו אכרים עצמאים על אדמת הלאום בעזרה לאומית, לבל יהיו תלויים בעבודה שכירה אצל אכרים שאינם מבינים לרוחם.
מתוך כך נתן יד ליוצרי מפלגת "הפועל הצעיר" והיה ממנהיגיה הרוחניים והוגה-דעותיה שפרסם במאמריו בעתונה ובחוברות בעניני התישבות, עבודה וחינוך. חיבר את ה"קול קורא אל צעירי ישראל אשר לבם לעמם ולציון", שנשלח על-ידי "חבורת צעירים מארץ ישראל" באדר א' תרס"ה לרוסיה, פורסם והופץ על-ידי מ. אוסישקין ונתן דחיפה חזקה להתחלת העליה השניה. בחייו הפרטיים הסתפק במועט ואת החלק הגדול של שכרו הקדיש לתמיכה באמו ובאחיותיו.
חלה במחלת הסרטן. נסע לוינה, נותח, אך ללא הועיל והזדרז לחזור ארצה לבל ימות על אדמת נכר.
נפטר בראשון לציון, ד' שבט תרע"ב.
אחרי מותו הוציא "הפועל הצעיר" את מבחר כתביו בספר מיוחד (יפו, תרע"ב). על שמו נקראו רחובות בראשון לציון ובמקומות אחרים ומשק-העובדים כפר-ויתקין בעמק חפר.
משה אהרן פייקוביץ
נולד בראש-פנה, ט"ו ניסן תרנ"ו (8.4.1896), לאביו ראובן יוסף ולאמו חיה בת אלתר שוארץ (ראה עליהם בערך מיוחד של האב בכרך זה). למד בבתי-הספר בראש פנה ובכפר תבור, שם עבד מילדותו במשק הוריו ובגיל צעיר כבר השתתף עם אביו במלחמות נגד הבידואים שהיו פושטים בשדות המושבה לגניבת יבול ולהעלאת עדרים. המשיך את לימודיו בביה"ס של כי"ח ובביה"ס התיכוני של ה"אחים" הצרפתים בחיפה. במלחמת-העולם א' שרת כקצין בצבא הטורקי, בעיקר בחזית הנגב, ואחרי הכיבוש הבריטי נכנס בין הפקידים הראשונים לשרות בהנהלת הרכבות.
ב-1920 נשא לאשה את שרה בת יצחק גולדברג. בשרותו בהנהלת הרכבות עלה בדרגות ומילא תפקידים חשובים. היה חבר ועדת הרכבת החג'אזית, חבר הועדה לרכבות במזרח התיכון, חבר משלחת לקונגרס בינלאומי לרכבות ב-1941 באיסטמבול, השתתף כחבר יועץ במשלחת הצבאית הבריטית, שנסעה במלחמתהעולם ב' דרך סוריה וטורקיה לארגן עזרה לממשלת פולין, וקיבל מאת השלטון המנדטורי את אות-הכבוד מ. בי. אי.
חבר ב"הגנה" מ-1919 ואילך ועזר לה בכל הדרכים האפשריות בתחומי תפקידו ברכבות (הובלה, מתן ידיעות, וכו'), ובתקופת מבצע "תוהו ובוהו'' הבריטי והתפוררות השלטון הזר בארץ פעל רבות בשמירת נכסי הרכבות בשביל מדינת ישראל העתידה והצליח לרכז את הקרונות והקטרים וכו' בתחנות המרכזיות שבידי היהודים. אחרי קום מדינת ישראל נתמנה למנהל כללי בפועל של הרכבות בישראל. יצג את רכבות ישראל בועידה בינלאומית לעניני הרכבת, פירנצי 1948, והשתתף בעזרה ובעצה לסלילת קו חדרה-תל-אביב.
כתב מאמרים ב"הארץ" וב"פלסטיין פוסט" על שמי