בהתקרב ימי הקונגרס הציוני השני בחרה בו האגודה הקובנאית לצירה לקונגרס - והוא אז משתלם במינכן. הוא בעצמו מעיר כי חלקו הוא לא היה רב בקונגרס, אבל שהקונגרס נתן לו הרבה מאד. ובפרט רב הרושם שנתרשם מהד"ר הרצל. על רושם זה פרסם בשנים שלאחר מכן מאמר בעתון "די אידישע שטימע" גליון מס' 2357.
באפריל שנת 1904, השנה בה פרצה המלחמה בין רוסיה ויפאן - נקרא לשרות הצבאי בתור רופא.
בשנת 1906 חזר לעיר מולדתו. היתה אז תקופת אוגנדה והוא היה בין אומרי ה"לאו". זרם ההגירה מרוסיה מערבה - היה רב אז. והמהגרים זקוקים היו לעזרה. ולפי הצעתו של הד"ר ינובסקי - מזכירה של חברת יק"א - פתחה החברה לשכה לעזרה למהגרים גם בקובנה. והועד הקובנאי, שעל חבריו נמנו גם הוא וגם ד"ר לאפין וא. בלושר - פעל רבות לעזרתם של המהגרים הללו.
יחד עם חבריו הנ"ל פעל הרבה גם ביסוד הספריה היהודית בקובנה, שנפתחה ב-1907/8 על שם אברהם מאפו.
ביזמתו שלו וחברו ד"ר לאפין - הועברה ספריתו המפורסמת של ד"ר פיינברג, מקובנה דרך ברלין (ע"י פרופ. הנריך לווה) לירושלים.
ב-1917 נתמנה לרופא ראשי של בית החולים הדיביזיוני. התמנות זו היה בה חוץ מאשר עליה בדרגא גרידא בשבילו, גם משום נצחון בשבילו בפרט וליהודים בכלל. כי לא בנקל היה יהודי מתמנה אז ברוסיה לדרגה כזו. כעבור זמן קצר שוחרר מהצבא וחזר לקובנה.
בשוב בני ביתו לקובנה - (כי כרוב בני קובנה הוכרחו להגר מן העיר בזמן הכבוש הגרמני) - התעוררה אצלו שאלת חנוכו של בנו הצעיר, הילד בן-התשע. בקובנה התקיימה אז גימנסיה, -שארית מימי הכבוש הגרמני, - בהנהלתו של הרב הידוע ד"ר קרליבך, שהחנוך בה היה ברוח אדיקות דתית מופרזת, נוסח פרנקפורט בתערובת לאומיות גרמנית של מסירות ל"פטרלנד" ול"קייזר", שלשון ההוראה בה היתה גם היא גרמנית. בית הספר חסה בצלם של השלטונות הצבאיים הגרמניים וגם תקציבו ניתן מהם. אופיני לרוח ששררה בו היה האיסור לשיר את המנוננו הלאומי: "התקוה". משיצא הצבא הגרמני את העיר, סלקו הוא וחבריו את חותמו של "הנוסח הפרנקפורטי" ובן לויתו ה"גרמניזם" - מביתהספר, ועם התקבל בגימנסיה זו בתור מורה הד''ר צרני - שונו פני הדברים לטובה רבה, ובאחרונה שונו לגמרי לטובה עם התמנותו של הד"ר צ. פלדשטיין למנהל בה. וד"ר שורץ היה במשך 15 שנה ליו"ר ועד ההורים בגימנסיה זו, שנקראה לאחר כך בשם "הגימגסיה הריאלית היהודית בקובנה ע"ש אדווארד צ'ייס", הנדבן היהודי מאמריקה שתרומתו איפשרה את שכלולה.
ב-1924 נסע בפעם הראשונה לארץ-ישראל, סייר בה יחד עם רעיתו, ול"סדר" בחג הפסח הסבו על שולחנו של ר' מ. מ. אוסישקין בירושלים.
בפעם השניה עלה ארצה בשנת 1929. אז כבר היה לו משק חקלאי בארץ, פרדס ברחובות, ובנו בכורו משה, אגרונום לפי השכלתו - הוא שנטעו וגידלו. בשהיתו זו בארץ לא נחה דעתו ממלחמת המפלגות בה, ובפרס ציערוהו ניצני הקומוניזם שהחלו צצים בה.
בתקופת הזעזועים בתנועה הציונית עם התגבר תנועת ההתנגדות חזקו היסודות הרביזיוניסטיים בה. אז הצטרף גם הוא אל המתנגדים, כלומר הרביזיוניסטים. זאב ז'בוטינסקי היה ידידו והוא אהבו וכבדו. אבל בהתגבר הפגיעות הגסות שאנשי שני המחנות נהגו לפגוע אחד במשנהו - רב סבלו עד מאד. וכשהמחנה הרביזיוניסטי התחיל לנהוג בחוסר כבוד כלפי הקופסא של הקה"קל, - לא יכול יותר להמשיך אתם במחיצה אחת, ובפרט כי הוא עצמו יו"ר ועד הקה"קל בקובנה היה, והוא ראה בה, בקה"קל קדושה יתרה. וכאשר התחילו הרבזיוניסטים לפרוש מהסתדרות הציונית פרש הוא מהם. וכאשר יסד מאיר גרוסמן את "מפלגת המדינה" הצטרף אליה יחד עם כל אנשי-אגודת הסטודנטים "ירדניה" שעל חבריה נמנה.
בשנת 1935 עזב את קובנה ועלה ארצה להשתקע בה. בבואו ארצה להשתקע בה עוד הוסיף לבוא במגע עם חברי האגודה בקובנה אך לאחר אשר נזדמן בתל-אביב עם חברים ותיקים מאנשי המשמרת הראשונה - הצטרף להסתדרות הציונים הכליים ב'.
בארץ היה נשיא אגודת יוצאי-ליטה.
נשא לאשה את דבורה בת יעקב רכס (המחנך הידוע). נפטר בתל-אביב, י"ג אדר תש"י (2.3.50).
רעיתו נפטרה בתל-אביב, כ"ב ניסן תש"י (9.4.1950). צאצאיו: משה (אגרונום - פרדסן ברחובות), שמואל (ארכיטקט בתל-אביב).
יוכבד קנל
נולדה בצפת, ט"ו אב תרכ"א (1861) לאביה חיים יצחק לובין (היה סופר סתם וממונה על כולל וואהלין בצפת) ולאמה תמר לבית שטילמן. נישאה לר' ישראל צבי קנל בגיל רך מאד (בהיותו בן י"ד בלבד). לאחר ששמע תורה מפיו של הרב מצפת בקלויז הצ'רנובולי היה בעצמו למלמד דרדקי ושו"ב : בצפת, ירושלים, שכם ורמלה (ראה הערך ישראל צבי קנל בכרך זה) ותהי לעזר כנגדו במלוא משמעותו ומובנו של מונח