משכבש לו מקום כאזרח בעל משקל בקהלת אודיסה, החל מנדב מזמנו, וממרצו ומכספו לעניני ציבור ונתן יד בין הראשונים לתנועת חיבת ציון. כאיש-מעשה ויהודי מסור לצרכי צבור באמונה, לא התהדר בנאומים ובמליצות, אך שיקול דעתו ויחסו הער והרציני לענינים הצבוריים כמו לעסקיו הפרטיים כבשו לו מקום בראש ניהול הענינים. כשהתכנסה הועידה הראשונה של "האגודה לתמיכה בעובדי אדמה ובעלי-מלאכה יהודים בארץ-ישראל ובסוריה" (זה היה הכינוי הרשמי של אגודת "חובבי ציון", שקיבלה אז אישור מהשלטון הצארי) ביום ז' אדר תר"ן (1890), נבחר הוא כציר לועידה, ובועידה נבחר כחבר "הועד האודיסאי של חובבי ציון", והתמיד בכהונתו זו כל שנות קיומה של האגודה.
ב-1903 ביקר בפעם הראשונה בארץ כחבר המשלחת של חובבי ציון (יתר חבריה היו מ. מ. אוסישקין, זאב גלוסקין וא. דרויאנוב ) והשתתף בועידת זכרון יעקב, שנטלה על עצמה להניח את היסוד לארגון הישוב.
ב-1904 יסד יחד עם זאב גלוסקין, י. ל. גולדברג ומ. דיזנגוף את חברת "גאולה" לגאולת שטחי קרקע בארץ להרחבת הישוב העירוני, וכעסקן מסור ומשכנע בפעילותו ובאמונתו בענינים שטיפל בהם הצליח לגייס כספים לחברה מיהודים אמידים ואיפשר לה בכך להתחיל בפעולותיה, ובאודיסה נקראה החברה רשמית "חברת גאולה - ח. אטינגר ושות'". נשא לאשה את אסתר. בתרס"ה נתן יד למיסדי הישיבה המודרנית באודיסה (מיסודו ובהנהלתו של הרב חיים צ'רנוביץ - "רב צעיר"), שהעלתה לרמה אקדמאית את לימוד התלמוד ויתר מדעי היהדות ובה נלמדו גם מדעים כלליים, והרבה סופרים ומלומדים עברים קיבלו בה את הכשרתם. ואטינגר היה מראשי עסקניה ותומכיה ומרוכשי תומכים בה. כן היה גבאי בבית-הכנסת הגדול, יו"ר הועד המפקח של ביתהחולים היהודי הגדול, ממייסדי החברה להוצאת ספרים "דביר", ובחיים המדיניים הכלליים היה חבר המפלגה הליברלית ברוסיה (קדטים) ותמך בתנועת השחרור הרוסית.
במלחמת העולם א' ואחריה היה פעיל מאד בניהול העזרה לפליטים היהודים ובתרפ"א בעזרה לנגועי הרעב. משיצא אוסישקין לארצות המערב להשתתף במשלחת הציונית לועידת השלום בשם ציוני רוסיה, נבחר הוא במקומו לראש ועד חובבי ציון, וכשהתחיל המשטר הסובייטי להלאים את הספריות לא רצה למסור להחרמה את ספריתו הפרטית הגדולה והחשובה ועשה אותה ל"ספריה צבורית על שם ח. נ. ביאליק", וכך נשארה עוד זמן-מה בהנהגתו ובפיקוחו ושימשה מקום פגישה לעוסקים בחכמת ישראל.
משמנע המשטר הבולשיי את האפשרות לפעילות ציבורית חפשית, וביחוד יהודית-לאומית, עזב חיים אטינגר את רוסיה ועלה ארצה ב-1922, ומיד נכנס לעבוד כחבר בהנהלת חברת "גאולה" וחוץ מזה התמסר לפעולה לטובת מושב זקנים בתל-אביב ועזר לביסוסו. בנה לו בית בשכונת "בית וגן" שמדרום ליפו (שחברתו השתתפה בגאולת אדמתה), וכשניתן לשכונה מעמד של מועצה מקומית בשם בת-ים נבחר למועצתה הראשונה. ועל אף התרופפות בריאותו השתדל להמשיך את פעילותו במוסדות צבור שונים.
בסוף תרפ"ח נחלש מאד ובאור ליום י"א תשרי (מוצאי יום כיפור) תרפ"ט נפטר וביום המחרת הובא לקבורה בבית-העלמין הישן בתל-אביב.
ב"כתבים לתולדות חיבת ציון" בעריכת דרויאנוב, מובאים כמה ממכתביו בעניני חיבת ציון וגאולת הארץ. צאצאיו: שושנה (רוזה) אשת פינס, אורי.
בריגדיר פרדריק הרמן קיש
נולד בדארזילינג (הודו) בשנת תרמ"ח (23.8.1888) לאביו הרמן מיכאל (פקיד אנגלי בהודו).
את חינוכו והשכלתו קיבל בקוליג' היהודי בלונדון ואח"כ בקוליג' "טריניטי" של העיר קמבריג'. הוא עבד זמן מה בפקידות האזרחית של ממשלת הודו ואחרי עזבו את עבודתו זו נטל חלק ידוע בעסקנות האנגלויהודית וגם בעבודה הציונית, בתור חבר הועד הפועל של ההסתדרות האנגלו-יהודית ("אגודת אחים"), וביקר בשנת 1914 בא"י.
את חנוכו הצבאי הוא קבל בקוליג' קליטון וגם באקדמיה הצבאית המלכותית וולבישט. הוא קיבל את התואר סגן לויטנאנט של הגדוד "רויאל אינג'נירס" בחודש יולי 1907. משנת 1909 ועד שנת 1914 עבד בצבא בהודו וגם בבלושיסטאן.
בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה (1914) נשלח לצרפת ובה עבד עד חודש דצמבר 1915 ובמשך הזמן הזה נפצע פעמים. לאחר שהבריא נשלח לארם נהרים (עיראק), ושם נפצע בשלישית. זה גרם לכניסתו לעבודה במיניסטריון למלחמה בלונדון, במחלקת המשטרה הצבאית-החשאית, ושם נשאר עד סוף המלחמה.
בגלל הצטינותו במלחמה, נזכר שמו שלש פעמים בהודעות הרשמיות משדות המלחמה וקיבל את אות הכ