ההגנה לישראל בבית הספר "למל". (קבל אות-הוקרה ממשרד הבטחון עבור הצטיינותו במלוי תפקיד זה).
כשהמצב בירושלים החמיר והחלו ההפגזות של האויב והיה צורך דחוף בגיוס אנשים לעבודות הבצורים היה בין מארגני כח-האדם ובעצמו יצא בלילות בראש קבוצות לעבודות בעמדות החזית מול פני האויב.
מטעם מפקדת "משמר-העם", שעד קום הממשל הצבאי בראשותו של ד"ר דב יוסף - היה זה השלטון בפועל בירושלים, הוטלו עליו תפקידים אחראיים ביותר כגון: טפול בפנוי וסעד לאנשי השכונות הפליטים שנאלצו לנטוש את בתיהם עקב המלחמה, דאגה לאספקת מזון, פקוח על המקלטים הצבוריים וכו'. באחרונה שמש כקצין בה.ג.א. - התגייס בתור סגן שרות הפקחים במפקדתו של המפקד דב רוזן ז"ל.
הוא חבר המערכת של ספר "יזכור" לזכר קהילת שדליץ. בספר זה מופיעים מספר מאמרים שלו וזכרונות מהגולה.
לפני הבחירות לכנסת השניה הועמד בראש מיסדי הארגון העממי של הסוחרים בישראל והיה מזכירו הכללי של הארגון הזה וכן הוציא שבועון "מסחר וכלכלה", בו פרסם מאמרים ראשיים בעניני המסחר הקמעוני.
באחרונה, עם מזוג הארגון העממי עם התאחדות הסוחרים הכללית, צורף למזכירות ההתאחדות.
מרצה ונואם ויוצא בשליחות המוסדות הלאומיים ליהדות חו"ל.
פעיל במפקדת ה.ג.א. מחוז תל-אביב - בתור סגן מפקד גוש הדרום ויפו.
צאצאיו: חיים, מרים.
מיה ארבטובה-גולנד
נולדה בשנת תרע''א (4.3.1911) בעיירה דריבין שבפלך מוהילב ברוסיה הלבנה לאביה זאב הירשוואלד (רוקח, קרובו של פרופ' מאגנוס הירשפלד וגדולי רפואה אחרים, עסקן ציוני שבראשית הציונות המדינית שאל את הרצל במכתב, אם כדאי לו לעלות ארצה ולהתנחל על הקרקע, ומכתב-התשובה המקורי של הרצל, ש"זה עוד מוקדם ויש עוד לחכות", שמור עד היום כמזכרת יקרה בגנזי המשפחה) ולאמה צירה לבית שמיליאן . למדה עם שתי אחיותיה, ליזה ומרתה, בבית-ספר עממי, ואחרי נדודי המשפחה לסמולנסק ולמקומות אחרים לרגל מלחמת האזרחים והפרעות, הצליחה לצאת מברית המועצות ולהשתקע בריגה, בירת לטביה, ושם המשיכה מיא את לימודיה בגימנסיה.
משחר ילדותה גילתה נטיה כשרונית לריקוד-באלט אמנותי, אך ההורים לא הסכימו להעמיס על ראשית לימודיה בבית-הספר גם את הלימוד הזה, ורק בגיל 15 החלה ללמוד מהמורה פיודורובה שהיתה הבאלרינה הראשית והכוריאוגרפית של האופרה הממלכתית, שהיתה מהגדולות במקצועה עוד בפטרבורג הצארית. אחרי שנה כבר הופיעה מיה ארבטובה בלהקת הבאלט של האופרה ואח''כ גם בהופעות-סולו, והבקורת האמנותית ציינה אותה ככח עולה. אך בהיותה היהודיה היחידה בין הבאלרינות שם, צירפו חברותיה המתקנאות בה גם נימה אנטי-יהודית בחתירותיהן וביחסן העוין נגדה, ובאין כח ורצון לערבב מלחמת-תככים באמנות עזבה את מקומה באופרה הריגאית ויצאה לסיבוב הופעות עם הרקדן ואלנטין זאגלובסקי בכמה ארצות אירופה ולהזמנת משה הופנקו הופיעה ב-1934 גם בארץ. כבר אז היה בדעתה להשתקע כאן, אבל עדיין לא היו תנאים מתאימים לקיומו ולפיתוחו של סוגאמנות זה. יצאה לסיבובים באירופה ובאמריקה וזמןמה הופיעה בקביעות בתיאטרון-רביו "לונדון-קאזינו" בלונדון, ותוך סיבוביה הוסיפה ללמוד ולהשתלם אצל המורים הנודעים לבאלט קלאסי ובהסתכלות בהצגות אופרה ובאלט בעריכת גדולי הבמאים העולמיים.
ב-1938 חזרה ארצה להשתקע ונישאה לזמר יוסף גולנד (ראה ערך מיוחד על שמו בכרך זה). הם יסדו דוכן להומור וריקוד בשם "אף-על-פי" ויחד השתתפו באופרה העממית (היא כרקדנית-סולו וכוריאוגרפית). אח"כ יסדה אולפן לבאלט קלאסי, שבהופעותיו הפומביות בשנות 1945, 1947 ו-1951 (אז בהופעה גרנדיוזית בבית "הבימה") הוכיח, כי אכן עשתה היא עבודה אמנותית-חינוכית כבירה בחינוך דור של רקדנים ישראליים, שכמה מהם זכו במשך הזמן להצלחה ניכרת על במות הכרכים הגדולים בעולם. אך שאיפתה היא ליצור באלט לאומי ישראלי גדול, שימשוך לכאן חובבי אמנות מארצות תבל. ב-1949 ניסתה ליסד תיאטרון "באלט עממי", ששתי הופעותיו זכו להצלחה אמנותית, אך ההישג החמרי לא הספיק לביסוס המפעל. פעלה ככוריאוגרפית בתיאטרון "לי-לה-לו" המחודש ואח''כ עברה לתפקיד זה בתיאטרון-אופרטה "דו-רה-מי''.
בתה: עפרה.
פנחס לישבסקי
נולד באובודובקה (אוקראינה) בשנת תרל"ו (1876) לאביו משה בר' יצחק-אייזיק ולאמו חנה-דינה בת הר' אהרן (למשפחה דתית-אדוקה).