שגילינו את מלוא כוחנו, מילאנו את התפקידים המיגעים והקשים, היו לנו מבחן אש של כבוד, בחורנו גילו יכולת, עמידה וכשרון - התקפה מול חיילי הצבא הפרוסי.
ביום הכרזת שביתת הנשק באיטליה הוא כותב להוריו. "אל תשמח ישראל אל גיל בעמים" ואין אנו שמחים, הנצחון אינו מורגש במחננו, כשאנו יודעים כי ששה מליונים מאחינו ואחיותינו הושמדו, שליש מעמנו הטוב ביותר הלך ואיננו". מה לנו ולשמחת הגויים ? מה לנו ולשיכורים המסתובבים בסביבתנו, השמחים לגמר המלחמה ? מה לנו ולשמחת גמר המלחמה ? האם גמרנו כאן את תפקידנו באירופה הטמאה ורווית הדם ? לא ולא! מלאנו רק חלק מהשליחות, הרי לא לשם זה בלבד התגייסנו ! האם הנכם נותנים לצעירים המשתמטים להשתולל בבתי הקפה בתל-אביב, ירושלים וכ"ו ? האם הם כה מטומטמים, ולא יבואו לעזרתנו, למלא את שורותינו ? האם לא יחליפו את הנופלים ? ידענו גם ידענו שאנו נמצאים בדרך ל"שם" - להרוג ולהיהרג, החזית תהיה קשה, וקשה מאד.
עם הפסקת פעולות המלחמה בחזית האירופית הורחבה המסגרת של חי"ל משהותאמה לעבודת הצלה בגולה. הצטרף לעבודה קדושה זו, ועבר עם חבריו בגרמניה ובאירופה ועשו פעולות חשובות בהצלת הפליטים. בהולנד מצא שבע צעירות מפולניה, שראו בעיניהן בהשמדת הוריהן ובשריפת כל משפחותיהן, וכתב לאמו: שלחי שבע מטפחות ראש חמות לכל אחת מהצעירות לפי הכתבות שהנני נותן לך, וכתבי לכל אחת, כי זוהי מתנת אם ירושלמית לבתה ; רוצה אני כי האומללות תרגשנה שוב כי יש אם יהודיה הדואגת להן; כתבי להן בעברית.
כשהגיעו הבשורות על סגירת הארץ, ומאבק הישוב העברי עם בריטניה לשם העלאת שרידי השואה, התחנן בפני הוריו - שיחישו את שחרורו; "אני רוצה לשוב הביתה - ולנשום שוב את ריח אדמתנו, לחזור לעבודה, לעצמאות, ולהיות עצמאי בארצנו הקטנטונת...
עד שנתאשר שחרורו מן הצבא הבריטי, עמל יחד עם חבריו בארגון העליה "הבלתי ליגלית"...
ביוני 1946 חזר לירושלים. כשקבל הודעה טלגרפית ממיאמי-פלורידה (ארצות הברית) כי נתקבל לאוניברסיטה כתלמיד, "סירב לעזוב את ירושלים שלו", טען יש לנו אוניברסיטה עברית - שלנו, בירושלים, ומקומי בה, ובה אגמור את למודי.
כשראה, שההגבלות על העליה ונגישות הגייסות האנגלים גברו, ירד שוב למחתרת, לארגון הצבאי הלאומי, ובאותו הזמן היה מרצה בפני חבריו באוניברסיטה (נעשה לתלמידה במחלקה למדעי הרוח). נסה לאחד את הקרע הטראגי בין חבריו במחתרת ובין אנשי ההגנה, וכשהוא מעלה חרס בידו במאמציו אלה, הוא מחליט להצטרף לשורות ההגנה.
בימי ההכרזה בלייק-סאכסעס, היה פעיל עם חבריו בשיירות הליווי המשורינים - כשהוא מזוין, ונלחם בגבורה בהגנת ירושלים שלו - שלנו.
הוא לא פסק לשאוג: "השכחתם את ירושלים ? הבו לנו כלים. אין ללחום בסכין נגד טנק, ברובה נגד תותח. אל תפקירו את ירושלים"..
נפל על משמרתו במלחמת השחרור, בהגנת ירושלים, במחנה שנלר בירושלים, כ"ד אייר תש"ח (2.6.1948).
הוריו קבעו פרס שנתי באוניברסיטה העברית למשך כל שנות חייהם לתלמיד מצטיין במדעי הרוח, לשם הנצחת שמו.
לזכרו, ב"הוצאת המשפחה" (ירושלים אייר תש"ט) הופיע ספר זכרון בשם "על מות לבן" בעריכת י.א. עבאדי.
כמו כן, הקימו על שמו בית חולים בשם "מרפא יצחק" בנתניה, על שטח של 7 דונם אדמה, לאשפזת החולים מהשכבות העממיות של האוכלוסיה. בית החולים ידוע כיום לבית חולים משובח לנתוחים. כל קופות החולים בארץ מעבירים לשם את חוליהם, שדרוש להם טפול מיוחד.
זכריה פישמן
נולד בעיירה מרקולשטי (בסרביה-רומניה), כ"ג אדר תרנ''א (1891).
לאביו ר' אברהם אלימלך (סופר סתם), בן הרב מרדכי הכהן ממשפחת מימון (עלה לא"י בתרע"ד ונפטר בתל-אביב, ט"ז אלול תר"ץ) ולאמו באבה גולדה בת אלתר קוצר . אחי הרב יהודה ליב הכהן מימון - פישמן (ראה כרך ג', עמוד 1155).
קבל חנוך מסורתי בחדר, אך כשגדל הושפע מזרם ההשכלה שזרם לבסרביה, והתחיל בהשתלמות עצמית.
בשנת תרע"ג (1913) עלה לארץ.
המשיך בלמודיו בבית מדרש למורים בירושלים בהיותו בן כ"ב שנה.
פרסם מאמרים ופיליטונים בעתון "החרות" בירושלים